יום חמישי, 10 בדצמבר 2015

פסיכו סומטי – סיפורי מקרה / שי מזרחי



בטקסט הבא אנסה להציג שלושה סיפורי מקרה הממחישים את החוויה הפסיכו סומטית ונותנים לה פרשנות.

מצבים פסיכוסומטיים, מצבים בהם קונפליקט נפשי לובש צורה פיזית. מצבים של מתח רגשי ומחשבתי תוך ניסיון הסתרה התנהגותי. ברמה התנהגותית האדם משדר " עסקים כרגיל", לעיתים אפילו כלפי עצמו הוא מצליח לשדר שידור שכזה וזאת למרות שהוא חווה מצוקה נפשית. כאשר קונפליקט רגשי ומחשבתי לא באים לידי ביטוי התנהגותי תתעוררנה מצוקות פיזיות. ניתן לומר שסימפטומים פסיכו סומטיים הם ביטוי למאבק בין פחד לבין כמיהה, מאבק בין המודע לבין תת המודע.

מטרתו של סימפטום פסיכוסומטי היא להגן על האדם מפני דבר מה. הסימפטום מופיע בצורה מבריקה ומדויקת המצליחה למנוע מהאדם לפעול פעולות הנתפסות במנגנון ההישרדות שלו כמסוכנות.

סיפור מקרה ראשון :
אישה בת 80 שסובלת מכאבי גב תחתו. הכאבים מופיעים ברגע שהיא יוצאת ממפתן דירתה ויורדת אל המבואה של בנין הדיור המוגן בו היא גרה. כל עוד היא בתוך דירתה כאב הגב אינו מגביל אותה בדבר. היא יכולה לעשות הכל בביתה – מבשלת, מנקה, עושה תרגילי התעמלות. הסימפטום החל לאחר טיול בו היא הגיעה אחרונה לאוטובוס וחטפה צעקות מדיירים אחרים על כך שהיו צריכים לחכות לה.
פירוש - הכאב והמגבלה נוצרו מפני שמערכת ההישרדות שלה חוותה איום חברתי. כך שבכל פעם שהיא מנסה להיות בחברה מערכת ההישרדות שלה יוצרת את כאבי הגב ומחזירה אותה לדירתה כדי שלא תפגע שוב.

סיפור מקרה שני :
מטופל בן 45 סובל מגרד עורי חריף המופיע בעיקר כאשר הוא אינו עסוק בדבר מה קונקרטי ונמצא בחברת עצמו . הגרד גורם לחוסר נחת גדול ולהתקפי עצבנות, מעיר אותו מהשינה ולא מאפשר לו להיות רגוע ונינוח. החל לאחר פטירתו של אביו לפני 10 שנים.

פירוש - הגרד מופיע כשהאדם לא עסוק באחרים ונמצא ברשות עצמו. מנגנון ההישרדות שלו תופס את ההימצאות שלו עם עצמו ברוגע ובשקט כמצב מסוכן בייחוד כשהוא מנסה להיות רגוע ושליו (שינה ) מנגנון ההישרדות תופס את הרצון החופשי להירגע ולנוח כרצון מסוכן ומעלה בו סימפטום שגורם למתח ועצבנות. לאחר מספר פגישות עלה כי מות אביו היה מפתיע ומטלטל והגיע בתקופה טובה ורגועה בחייו . ולכן הרצון לחזור לרוגע ושלווה נתפס אצל מנגנון ההישרדות כרצון מסוכן ולא בטוח.

סיפור מקרה שלישי :
מטופלת בת 17 הסובלת מתופעות מעי רגיז: כאבי בטן ונפיחויות, חוסר תאבון, שינויים קיצוניים ביציאות. מצב זה משפיע עליה עמוקות וגורם לה להפסיד ימי לימודים  ובחינות. ברגע שהיא מחליטה להישאר בבית בגלל הסימפטומים – המצב נרגע.

פירוש -  מערכת ההישרדות של מטופלת זו מזהה "לימודים", "בחינות", כמצב מסוכן! (לאחר מספר פגישות מתגלה אופי פרפקציוניסטי יחד עם הפרעות קשב וריכוז ). ולכן מנגנון זה אינו מרשה לה ליצור רצף לימודי ארוך ואחת לכמה ימים משאיר אותה בבית מחשש מפני כישלון. מנגנון הישרדותי זה משתמש במעי שלה על מנת למנוע ממנה לעמוד ב"סכנה".

ניתן לצרף עוד אינספור דוגמאות לנושא זה של מצבים פסיכו סומטיים. מקרים רבים בהם נטפל הם כאלה .
כדי לטפל במצבים פסיכו סומטיים נלמד להפעיל שיחה במגע. טכניקה זו מנסה לנהל שיחה עם הגוף ועם מנגנון ההישרדות שלו על מנת להמחיש לו שניתן לפעול אחרת.

בהצלחה
שי

יום שלישי, 8 בדצמבר 2015

דפוס האשמה / שי מזרחי

את אשמה ! אל תאשימי אף אחד אחר! זה הכל בגללך, אני אמרתי לך או לא אמרתי לך? את רואה? למה את לא מקשיבה לאימא שלך אף פעם? אני הרי אמרתי לך מיליון פעם, החברות האלו שלך, הן לא אוהבות אותך, הן רק מרחמות עליך, מה לעשות, מישהו צריך להגיד לך את האמת, את מעוררת רחמים באנשים, לא אוהבים אותך! למה? כי את ילדה רעה! רעה וטיפשה וכל הזמן מספרת את הסיפורים הדמיוניים שלך על רוחות רפאים, כל הזמן צריכה תשומת לב, כלללל הזמן תשומת לב, אז בטח שנמאס להן ממך, להן יש לפחות ברירה, אני לא יכולה לעשות עליך חרם.

 

עכשיו תלכי לחדר שלך ותחשבי טוב טוב על מה שקרה , ואל תצאי מהחדר שלך לפני שאת מבינה שזה באשמתך , באשמתך הבלעדית, ואם לא תתנהגי, אספר הכל לאבא ואת את כבר תדעי שקיבלת עונש.

 

עוד מעט אבא יבוא , רק שלא תספר, רק שלא תספר, אני אשמה, אני רעה, רק שאבא לא ידע, בבקשה אימא, בבקשה אלוהים תעזור לי, תעזור לי אלוהים. אני אשמה, אני מצטערת, ורותם לא באמת רעה וגם שני , הן בסדר, אני אשמה, רק שלא תספר, אימא בבקשה, אני חייבת להגיד לה בבקשה, אני חייבת לבקש ממנה סליחה, אבל אם אני אצא עכשיו מהחדר היא תתעצבן עוד יותר ותקלל אותי ובטוח תספר לאבא ואז אני בטוח אהיה אשמה, ובטוח אבא יעניש אותי.  טוב אז אני לא אצא, אני רק אשאר כאן ואני רק אתפלל לאלוהים חזק חזק שיציל אותי, ככה אני אעצום את העיניים שלי חזק חזק ואסגור את הידיים חזק חזק ואתקפל כמו כדור קטן ואבקש מאלוהים שיסלח לי ושיציל אותי מהעונש שמגיע לי. בבקשה אלוהים בבקשה תציל אותי, בבקשה תעזור לי לעשות את אמא שמחה, בבקשה אלוהים תעזור לי לעשות את אבא רגוע, בבקשה אלוהים בבקשה, שאבא לא יתרגש ממני ומאימא, כי אז אני באמת אשמה, אז באמת הכל בגללי, בגלל שלא הצלחתי לשמח אותם ומגיע לי עונש מפחיד וחמש מפלצות ענקיות עם שיניים גדולות בלב של הים בלי יבשה בכלל בכלל. בבקשה אלוהים תשמור עלי, בבקשה אני מבטיחה נדר שאם תשמור עלי ואם לא תעשה שאבא שלי יתגרש ממני ומאימא אני אהיה ילדה טובה טובה ואני לא אבקש שום דבר אף פעם ואני תמיד אהיה מרוצה ועם חיוך יפה יפה. תעזור לי, אני מחכה שתעזור לי להפסיק להיות אשמה ולהתחיל להיות טובה ובוגרת כמו אימא, אני לא מצליחה להפסיק להיות אשמה וזה כבר מאד מסוכן. אין לי כח יותר להיות אשמה אלוהים, אין לי כח.

 

ואז, משהו קורה,

ההורים מתגרשים, מישהו במשפחה נפטר, יש קריסה כלכלית, משהו קורה!

ואותה ילדה קטנה? שבמקרה הזה היא דמיונית, אבל תאמינו לי – המציאות עולה על כל דמיון,

מה קורה לאותה ילדה קטנה?

 

 

היא אשמה! ולא צריך כבר אף אחד שיגיד לה את זה יותר, היא יודעת את זה לבד, זה קרה בגללה, וזה קרה למרות שהתחננה שזה לא יקרה, וזה קרה למרות שעשתה השתדלות בלתי אפשרית בכלל בשביל שזה לא יקרה, וזהו ! היא אשמה, דבק בה הקלון, לתמיד.

 

 

ומאותו אירוע מכונן ואילך היא תמיד תגרור את עצמה אל בית המשפט כדי לברר – אולי הפעם היא לא אשמה, ותמיד הקטגור הפנימי מנצח את הסנגור הפנימי החיוור והמפוחד ותמיד פסק הדין יפנה אליה אצבע מאשימה וגזר הדין תמיד יהיה להמשיך ולשאת את אות הקלון של האשמה. אפילו אם כלפי חוץ היא תאשים את כל העולם ולעולם לא תיראה כאחת שלוקחת את חלקה באחריות, בינה לבין עצמה תמיד היא ורק היא אשמה.

 

ילד לוקח על עצמו הכל, את הטוב ואת הרע את הרחוק והקרוב, הכל הוא מקשר אל עצמו. הוא מרכז העולם והכל קורה בגללו ובזכותו.

 

 

ולא חייב להיות שם אב מכה חמום מח, ולא חייבת להיות שם אימא צעקנית שלא שולטת על פה שלה, זה יכול להיראות אידילי מבחוץ. אבל מבפנים יש כל הזמן משחקי אשמה סביבו וכלפיו, כל הזמן מונפת אצבע ומאשימה.

 

דפוס האשמה, הקשה שבדפוסים, הדביק שבהם, המעכב המוחלט של הריפוי.

איך מסירים את הקלון?

 

צריך שיהיה שם מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שרואה ומבין ונשאר בסביבה מספיק זמן, מספיק פעמים, מספיק מבחנים הוא עובר אצלך, עד שהמילה שלו מקבלת תוקף הורי חזק ויציב, יותר חזק ויציב מהתוקף של אלה שגידלו אותך והאשימו אותך כל הזמן.

 

 

ואז, אותו מישהו צריך להגיד לך משהו אחד, בקול רם וברור !

 

משהו כמו:

את לא אשמה, כל זה לא קרה בגללך, את לקחת על עצמך משימה בלתי אפשרית, את נסית לעזור לאנשים שלא רצו עזרה, היית קטנה והאמנת שזה התפקיד שלך, זה מעולם לא היה התפקיד שלך, זו משימה שאף אחד לא היה מצליח בה, אי אפשר לעזור למי שלא רוצה עזרה, את לא אשמה, אף פעם לא היית. אז תפסיקי להתחבא ולהתבייש בעצמך, זה לא באשמתך.

 

 

צריך לעצור את גלגלי האשמה, אל תעשה לילדך את מה שהרסו עליך. תגיד לילד שלך שיהיה הוא עצמו, שפשוט יהיה ושירגיש טוב עם עצמו ושיהיה רגוע ושאף פעם לא יאשים את עצמו במשהו שהוא לא עשה ושגם אף פעם לא יאשים מישהו אחר במשהו שהוא עשה.

 

תיקון עולם

בבקשה מכם

תיקון עולם

תודה רבה

שי

יום שני, 26 באוקטובר 2015

שיאצו ואני / שי מזרחי

בעוד 4 ימים אני חוזר ללמד שיאצו לאחר שנה של הפסקה. בשנה זו התפתחו אצלי דברים רבים, גם במישור האישי וגם במישור המקצועי. למדתי לוותר על הדיכאון, לומד לא להביע רגשות שליליים ולאכול אותם לבד ובלי מלח , למדתי על מודל הרקמות אותו הגיתי בסוף הפעם האחרונה בה לימדתי שיאצו, למדתי על שיחת מגע אותה שכללתי למודל של ממש ובו אני מאד שמח. למדתי דברים רבים. ועכשיו, בתוך כל זה אני חוזר ללמד שיאצו.

ואולי עכשיו, כשאני נשען בטיפולים על דרכים אותן אני סללתי' אולי עכשיו אוכל ללמד שיאצו בשקט. כי ברגע שסללתי את הדרכים שלי, יכול אני לראות, בלכתי בהן, את הדרכים האחרות ואת השלמות שבהן.

דרך נועדה להוביל למקום. דרך טיפולית נועדה כדי להוביל למקום של ריפוי כדי שיכולת ריפוי תהפוך ליכולת אותה אדם יכול להפעיל בצורה רצונית ומכוונת יש להכיר את הדרך על בוריה. היכרות זו חייבת להיות היכרות מעשית, הליכה של ממש בדרך פעמים רבות וידיעה של פיתוליה הרבים.

אני מוצא שיש מספר דרכים טיפוליות שעל פיהן פועלות כל שיטות הטיפול:

  • דרך הדם: כל טיפול הניתן דרך הפה ובמריחה הוא טיפול דרך הדם ודרך הוספה או פינוי מרכיבים לזרם הדם. צמחי מרפא, פרחי באך, שינוי תזונה, ארומתרפיה, תרופות, משחות למיניהן.
  • דרך העצבים הסנסורים: כל טיפול שפונה אל החושים של האדם משפיע דרך העצבים הסנסורים. המסרים התחושתיים נאספים מהגוף על ידי העצבים הסנסורים, מובאים אל המוח שם ניתנת פקודה לאיזון.  
  • חוש השמיעה: שיחה טיפולית , טיפול דרך מוסיקה
  • חוש המישוש ותחושת הגוף: עיסוי , רפלקסולוגיה , שיאצו , דיקור ,אוסטאופתיה , פיזיותרפיה ,כירופרקטיקה, צ'י גונג , יוגה ,פלדנקרייז , אלכסנדר , תרגילי מרידיאנים 
  • חוש הריח: ארומתרפיה
  • חוש הטעם: התזונה הסינית ועבודתה עם טעמי המזון
  • חוש הראייה: תרפיה בצבעים  ,תרפיה באמנות .
  • דרך מערכת שריר – שלד: כל טיפול שעובד על הגוף ומניע ומזיז את מערכת השלד והשרירים. איזון השלדה של האדם, דרך שפועלת באופן ישיר ומקומי על הגוף: יוגה, פילאטיס , פלדנקרייז, אלכסנדר, צ'י גונג, תרגילי מרידיאנים, עיסוי, שיאצו, רפלקסולוגיה, פיזיותרפיה, אוסטאופתיה, כירופרקטיקה.
 אני בטוח שרשימות אלו חלקיות אך אני בטוח שכל שיטת טיפול שנבדוק תמצא את עצמה בתוך אחת הדרכים או יותר. כפי שהבחנתם/ ן  ישנן שיטות טיפול העונות על שתי דרכים מפני שהן מערבות גם את התחושה שמעוררת את המוח לשינוי וגם שינוי מקומי ברחבי הגוף מעצם המגע. כשאנו באים לדבר על שיטה חשוב שנבין באיזו דרך היא מתקיימת וחשוב שנבין את משמעות הדגשים שבה על פי הדרך שבה היא מתקיימת.

שיאצו
שיאצו היא שיטת טיפול שהולכת בשתי דרכי במקביל. דרך העצבים הסנסוריים ודרך מערכת שריר שלד. אם יש ענייו שמאגד ומאחד את כל זרמי השיאצו הוא עניין תחושת הצ'י/ קי. תחושה זו היא הדרך המרכזית לריפוי בשיאצו. בשיאצו יש הרבה עבודה על מערכת שריר שלד: מתיחות, הנעות, פיתולים, תפיחות, חימום שרירים ועוד, אך כל אלה אינן הדרך המרכזית בה צועד השיאצו אל הריפוי. הדרך המרכזית היא דרך תחושת הצ'י או דרך העצבים הסנסורים.

שיאצו הנשען על מדע האקופונקטורה והמרידיאנים, עומד על כך שתחושת הצ'י העולה מגופו של המטופל אל ידיו של המטפל תהיה נוכחת כל העת בתשומת הלב של המטפל. תחושה זו פנים רבות לה: חום, עקצוץ, התנפחות והתמלאות של כפות הידיים, כאב, דופק עדין.

על המטפל להיות ער לתחושה זו כל העת. המרידיאנים ונקודות הלחיצה הם מסלולי הליכה וצמתים בדרך הריפוי של העצבים הסנסוריים. במסלולי הליכה ובצמתים אלו צעדו וצועדים אינספור אנשי טיפול ולכן דרך זו על כל מסלוליה ממופה וידועה בצורה מקיפה מאד.

כשאני משווה בין מטפל למוזיקאי אני יכול לומר ששיאצו הוא כמו קונסרבטוריון, לומדים כל כך הרבה בשיאצו, כל כך הרבה עניינים רק כדי שתחושת הצ'י תהיה נגישה לך ושתוכל לעבוד איתה. לומדים על יציבה נכונה, לומדים על הרפיה, ולומדים על איכות של מגע ולומדים על תודעה ריקה וקשובה. לומדים להתעורר למציאות בסבלנות ובחמלה.

היכולת להרפות עם יד הבן/בת ולטבול בצ'י של המטופל, התחושה המידית שהרפיה זו מעלה ביד האם, היכולת של יד האם להפנות את התחושה הזו בחזרה אל גוף המטופל, המשיכה העדינה של השאיפה את יד הבן/בת אל פני השטח, המעבר המלטף והרך של יד הבן/בת אל הצעד הבא בדרך, הנשיפה שמרפה אותי שוב אל תוך הדרך, הטבילה המחודשת בצ'י וכן הלאה והלאה .
ככה זה שיאצו בשבילי.

צריך ללמד את כל מה שיש ללמוד: עבודת גוף, איכות מגע, ידע תאורטי, יכולות אבחנה, את הכל צריך ללמד כשמלמדים שיאצו. אבל מה שצריך לעשות כל הזמן זה להראות את הדרך ולהקפיד שהתלמיד צועד בה ומיישם את כל מה שהוא לומד בעודו הולך בדרך! דרך העצבים הסנסוריים! דרך הצ'י .  

יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

השילוש הקדוש מעולם הסימפטומים - הצצה לתוך מועדון המטפלים / שי מזרחי


ה היה כשהיה עוד חם וכולם התלוננו על כמה של חם ואפילו בהפסקה כמעט כולם נשארו בכיתה. באתי לשיעור עם הכותרת "הטיפול המרגיע". רציתי להסביר וללמד באופן מעשי איך להתמודד עם נוירוזה ומתח.

כתבתי את הכותרת על הלוח וכמו שקורה לי לא פעם, הלוח התמלא ברשימות שלפני כן לא ממש ידעתי על קיומן וחילקתי את עולם הסימפטומים ל 3:
  • סימפטומים פיזיים: משהו שנולדת אתו או דברים שקרו לגוף בדרך כמו תאונות וחבלות.
  • סימפטומים פסיכוסומטיים: מחלות פיזיות שהמקור שלהן הוא נפשי, או במילים אחרות -  סימפטומים פיזיים שמטרתם היא להמשיך הדחקה רגשית/שכלית.
  • סימפטומים פסיכוטיים: מצבים בהם המודעות של האדם אינה בידיו ומכך גם מעשיו של האדם אינם בידיו (בעצם מדובר בהפרעות התנהגות).
וכולנו סובלים משלושה סוגי ההפרעות: 
  • פיזי: איזו חבלה מהצבא או איזו תאונה שאחריה הצוואר לא חזר להיות כמו קודם . אולי עקמת ? יש כאלה שנולדו עם מום בלב או חירשות /עיוורון מולד וכו'
  • פסיכו-סומטי: לי יש כאב בקרסול שמופיע בכל פעם שאני מנסה להתקדם לאנשהו בחיים . זה יכול להיות כל סימפטום פיזי בלי סיבה כמו – חבלה, תאונה, גנטיקה (לא פוטנציאל גנטי שהתפרץ אלא מחלה שהופיעה מיד עם תחילת החיים). דלקת פרקים , אסטמה , מיגרנה , מחלות מעיים ועיכול, פריון בחלק גדול מהמקרים, ממאירות בחלק גדול מהמקרים, מחלות עור למיניהן  וכו' ועוד ועוד, הרוב זה פסיכו-סומטי.
  • פסיכוטי: כששומעים פסיכוטי מיד מדמיינים אדם עם פיג'מה מלוכלכת , לא צפוי , מדבר מוזר. כשאני אומר פסיכוטי אני מתכוון לכל הפרעות ההתנהגות כמו : אכילה רגשית, התמכרויות, אנורקסיה, בולימיה, הפרעות טורדניות כפייתיות, דיכאון מז'ורי, התקף פניקה, התקפי זעם וכל מצב אחר ש"קורה לי", ש"לא בשליטתי".

כל מצב המערב את הנפש בלי לערב סימפטומים של הגוף יהיה מצב התנהגותי, ואני לא מכיר אף אדם שכל מעשיו בידיו וגם לא מכיר אף אדם שמודע כל העת לעצמו, כך שלתפיסתי, כולנו קצת פסיכוטיים.

וזה לקח אותנו לתוך סדרת שיעורים שעדיין בעיצומה בה אנו דנים בכל פעם בהיבט אחר של השילוש הזה ומצמידים לו טכניקות אבחנה וטיפול , לפעמים נעזרים במודל הרקמות, לפעמים בשיחה בשפת המגע, לומדים, לומדים אצלנו.

בשבועות הקרובים אחזור אל הטקסט הזה ואנסה לתת טעימה, לפחות תאורטית, של כל אחד מהעולמות הסימפטומטיים האלה וגם, אם יש שאלות עד כאן, אשמח לנסות לענות

עד כאן
כרגע
שי   

יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

הטיפול בחרדה בעזרת שפת המגע / שי מזרחי


לפני שאתחיל לתת מושגי יסוד בנושא החרדה, ארצה להתחיל בתיאור העניין של שפת מגע.
מגע היא השפה הראשונית בה אנו נתקלים עם בואנו לעולם. תינוק זקוק לכך שיחזיקו אותו באותה מידה בה הוא זקוק למזון. זהו הגירוי הראשוני והחשוב ביותר בתחילת חיינו, זוהי השפה הראשונה שאנו לומדים, ואנו לומדים אותה ורושמים לפנינו רשמים מצטברים  על פי הצורה שמחזיקים אותנו ונוגעים בנו.

לומדים על אהבה על ידי מגע, לומדים על היותנו נחשקים ורצויים על ידי מגע, לומדים על כך שדואגים לנו על ידי מגע, לומדים על חוסר מנוחה וחוסר סבלנות על ידי מגע, לומדים על מצוקה וקושי לתפקד, על עייפות, הכל  נלמד על ידי מגע.
  
מעבר לכך שלכולנו כבוגרים יש חוסר אדיר בגירוי הראשוני הזה – מגע, מעבר לכך, יש להבין שגם כבוגרים אנו בקיאים בשפה הזאת. אני טוען,(ובודק זאת ללא הרף) כי:  

שיחה טיפולית במגע, יכולה לעשות סדר. יכולה להחזיר את תת המודע ומנגנוני החירום של האדם לרגיעה, יכולה לעזור לחלקים המודעים והרצוניים של האדם לפרוץ גבולות של פחד וספק, יכולה לאזן מצבים פסיכוסומטיים רבים ומעל לכל – שיחה טובה במגע מעלה את רמות המודעות של המטופל ומייצבת את הערנות שלו לגבי חייו ובחירותיו בתוך חייו .  

אפשר לדבר עם הגוף ולהגיד לו כל מה שרוצים על ידי מגע. אני יכול לרצות להמחיש מעבר מדיכאון לתחושת עניין בחיים על ידי מגע, אני יכול לרצות להמחיש חוסר מנוחה ושקט במגע ואחר כך להמחיש שלווה וערנות. תמיד אמחיש את המצב הקיים והנוכח כרגע ואז אעבור להמחיש את המצב האפשרי או הרצוי. והגוף מבין את זה.
  
אנסה להמחיש זאת בהמשך הדברים על ידי סיפור מקרה של חרדה. אך לפני כן נדבר על חרדה:

חרדה היא מצב פסיכוסומטי וזאת משום שהסימפטומים שלה מתבטאים גם בגוף וגם בנפש. דפיקות לב מואצות, לחץ בחזה, כאבי ראש וכאבי בטן, רעד של השרירים, הזעה, סחרחורת, עייפות, תחושת סף עילפון, דכדוך,דאגה קבועה, חשיבה בלתי פוסקת, בדיקה בלתי פוסקת של הגוף וחוסר יכולת לסמוך על תוצאות בדיקות תקינות. פחד מ: מבחנים, במה, טיסות,  נהיגה, נסיעה ברכב, שינה, אכילה ומכל דבר שתעלו על הדעת.

כל מטופל בא עם סיפור סימפטומטי אחר, בדרך כלל נראה שילוב של סימפטומים פיזיים, רגשיים, מחשבתיים והתנהגותיים. לעיתים האבחנה לגבי חרדה תהיה ברורה ולעיתים נבין זאת רק לאחר שננסה לטפל בסימפטומים הפיזיים ללא הצלחה.


חרדה היא מצב בו מערכת העצבים מעוררת את כל הסימפטומים. אין שום בעיה עם הבטן או המפרק או כלי הדם בראש הבעיה היא עוררות עצבית. חרדה היא מנגנון שמופעל בגלל סיבות רבות והיא מוגדרת כמצב של פחד והתגוננות ללא סיבה או תוקף נראים לעין. כלומר, מנגנון החירום של האדם מופעל ומחכה להתמודדות עם גורם סכנה בתוך מציאות בטוחה ושגרתית ומנגנון זה הוא מנגנון עצבי הנקרא – מערכת העצבים הסימפטטית.
מטרת הטיפול באדם הסובל מתופעות חרדה היא להחזיר את מערכת העצבים למצב  של שגרה . מצב זה נקרא מצב פרה סימפטטי.
  
מנגנון החרדה יכול לפעול בצורה חריפה ונקודתית כמו שיכול הוא לפעול בצורה מתונה ומתמשכת. בדרך כלל אני רואה שמנגנון זה פועל בדפוס מתון וקבוע עם התפרצויות חריפות ונקודתיות. אדם שחי תחת חרדה הוא אדם מותש ולעתים אף מיואש. אין לו יכולת להרפות והוא חי כל הזמן תחת מתקפה של הגוף והנפש שלו על עצמיותו. 

בבואי לטפל בחרדה, אני מנסה לפני הכל להבין את העניינים הבאים:

מתי החל המצב? מה קרה קצת לפני כן? האם היתה איזושהי "הפתעה "? שינוי חריף? טראומה? מה היה בדיוק הדבר שהפתיע? כלומר, רוצה לשמוע כמה שיותר פרטים על האירוע שהדליק את מנגנון החרדה.
איך מתבטאת החרדה ובמה היא הורסת לאדם את החיים? במה בדיוק החרדה מפריעה לאדם ? מהו החלום הבריא? מה מדמיין האדם שיוכל לעשות ולחוות ללא החרדה? לאחר שאספתי את כל אלה יכול אני לצאת לדרך ולשקף את כל זה במגע.

כדי להמחיש זאת אתאר מקרה אמתי מהקליניקה (כמובן שהפרטים מוסווים והפרטיות נשמרת):

גבר בשנות ה50 לחייו מגיע לטיפול. מתלונן על עייפות קשה וחולשה עד כדי כך שלעתים מגיע בבוקר לעבודה ונאלץ לחזור הביתה . כאבי ראש חזקים ורעד בגוף. יש לו פחד מנסיעות ועל טיסות אין מה לדבר,  יש לו פחד לצאת מהבית. יש לו פחד לארח אנשים. אפילו את ילדיו. הוא לוקח מגוון רחב של תרופות להרגעת חרדה ללא תוצאות ניכרות. בבדיקות דם ובבדיקות הדמיה אין ממצאים פתולוגיים. מאובחן כסובל מחרדה. המצב החל לפני 8 שנים , זמן קצר לאחר טראומה שחווה.

תיאור הטראומה – בתקופת מלחמה בנו שירת ביחידה קרבית, באחד הערבים נשמעה דפיקה בדלת. הוא הסתכל בעינית וראה שני לובשי מדים. לפני שהספיק לפתוח את הדלת איבד הכרה והתעלף. למזלו כשהתעורר גילה שבאו להודיע לו ולאשתו שבנם נפצע במרפק וכיום בנו בריא ומתפקד תפקוד מלא.
  
מאז אותו אירוע חייו השתנו מהקצה אל הקצה והוא הפך מאדם מלא חיות ושמחה לצל של עצמו. לשאלתי, מה הנזק המרכזי שגורמת לו החרדה, הוא ענה: אני לא יכול לעשות שום דבר, אני לא יכול לסמוך על עצמי שאעמוד במטלות הפשוטות ביותר.

 מבחינתי אפשר לצאת לדרך. לקחתי מהשיחה מספר מילות מפתח שסביבן אבנה את שפת המגע של הטיפול:

  •  חרדה –אותה אמחיש בעזרת מגע רועד ולא צפוי, פשוט אניח יד וארעיד אותה רעידות מהירות, היד תעבור ממקום למקום ללא הקשר הגיוני במעברים.
  • עשייה ומשימות – את העניין הזה אמחיש בעזרת ניסיון להניע מפרק באופן יציב וממושך. לדוגמה: הנעת המרפק (מחבר לטראומה שחווה בנו ) במעגלים זמן ממושך.
  • חוסר יכולת וכניעה – את העניין הזה אמחיש בהפסקת התנועה ובהרפיית הידיים שלי אל הגוף שלו.
  • עשייה יציבה והדרגתית – זו המחשה של החלום הבריא. המגע יהיה עדין ולעומק קבוע, התנועה מנקודה לנקודה תהיה מדודה וקבועה מבחינת התזמון שלה.

הטיפול:

 שלב ראשון – המחשת המצב הקיים: ניסיון לתפקד במציאות. יד אחת שלי אוחזת בפרק כף היד, מכופפת את האמה ומתחילה להניע את המפרק בקצב הולך ומתגבר הופעת החרדה. ככל שתנועת המרפק מתגברת כך היד השנייה שלי נכנסת לפעולה נוגעת בגוף ומרעידה אותו. על פעם מחליפה מקום (ממולץ ללכת לאזורי הסימפטום – בטן וראש) כל פעם מגבירה קצת את קצב ועומק הרעד. חוסר יכולת – בשיא תנועת המרפק וניסיונו להתגבר על הרעד המחריף יש הפסקה, האמה נשמטת אל משטח העבודה, היד המרעידה נחה בעייפות על הגוף,הרפיה, כניעה.

על שלב זה מומלץ לחזור מספר פעמים עד למצב בו המטופל חש ונראה רפוי ורגוע .

שלב שני – המחשת האפשרות לשינוי : עשייה יציבה והדרגתית, אפשר ומומלץ לקחת את אותו מפרק/אזור שעליו עבדנו קודם לכן.. אך הפעם יותר לאט, יותר עדין, ללא קצב ועומק מתגבר,, פשוט להניע בעדינות וביציבות. ניסיון של מנגנון החרדה להופיע – היד שקודם הרעידה מתחילה שוב להרעיד, אך הפעם ,כשמתחיל להופיע הרעד, היד שמניעה את המרפק מאטה את הקצב והעומק עד שהרעד נפסק. היד המרעידה מפסיקה להרעיד ונחה על הגוף. כך מספר פעמים עד שהיד המרגיעה מצטרפת לפעולת היד המניעה ומחזיקה את המרפק.

המחשה נפלאה זו הפסיקה בטיפול אחד את הפחד מחוסר תפקוד. לאחריה באו עוד מספר טיפולים שעסקו בפחד מאירוח (פחד שאנשים יבואו אליו שהתחיל כשבאו אליו אותם לובשי מדים) ובהמחשה של היכולת הטבעית להתעורר ולהגן על עצמך כשיש תוקף אמיתי בסביבה. סדרה של 5 טיפולים החזירה את האדם למציאות הטבעית לו .

הפנייה אל הגוף באופן ישיר, יכולה לחולל נסים. אלו היו כמה מילים על שיטתי – שיחה במגע ביחס לנושא החרדה . 

יום שלישי, 29 בספטמבר 2015

הטיפול בניצולי טראומות ילדות ממושכות, חלק ב׳ - דרכי גישה / שי מזרחי

כנראה שצריך מטפל טראומטי כדי לטפל במטופל טראומטי. כנראה שצריך שיהיה שם מישהו שהלב שלו קצת שבור כדי לטפל באדם שבור. כנראה שצריך אדם שמוכן לתת לאחר להתלות עליו, לתקופה, תארך ככל שתארך.כנראה שצריך אדם שמוכן להתלוות על האחר, לתקופה, תארך ככל שתארך. כנראה שצריך אדם שמוכן להקשיב להכל, גם לזוועות שאי אפשר לעכל וגם להסחות הדעת המטופשות ביותר.כנראה שצריך אדם שמוכן לאהוב את האחר, מבלי לנכס אותו אליו או לצפות לריפוי כתמורה לאהבתו. כנראה שצריך שם אדם שמבין שוב ושוב את חומרת הטרואמה ואת גודל טעותו בביקורת שלו כלפי האחר.כנראה שצריך שם אדם שמתנפל על כל כיוון שמתחיל להצמיח ניצנים, אפילו שהם קמלים, שוב ושוב.


זה לא קשור למרידיאנים ולא לנקודות לחיצה, זה קשור להבנה של חומרת המצב ולהשלמה עם הבחירה להישאר שם, שמתחדשות שוב ושוב. כי הרי ניצולי טראומות ילדות נשארו עם כאב משותף, חד מאד. כזה, שמפלח את חייהם והכאב הזה הוא כאב הבדידות.


זה מורכב מאד ופשוט מאד, אדם שחש בבדידות קבועה ומתמשכת, הוא האדם הסובל ביותר עלי אדמות . 
וזה לא יעזור להראות לו שזה מתוך בחירה מודעת / לא מודעת שלו וזה לא יעזור להגיד לו לקחת אחריות, וזה לא יעזור לצלוב אותו בעובדות שמסתמכות על הדברים שהוא פתח איתנו (עד שהוא פתח) לפני שני טיפולים שמראות לו שהוא טועה, וגם להיות נחמד ורחמן כלפיו עד כדי מצב שאתה פוחד לזוז ולהגיד את דעתך, זה גם לא יעזור.


שוב, מדובר בתחושת בדידות קבועה ומתמשכת, על בסיס פגיעה הרסנית בילדות המוקדמת. 


אז מה כן יעזור?  הטכניקה מגלה את עצמה. מה שחשוב זה הגישה.

 

להחזיר להווה: בסופו של דבר מה שאני הולך להגיד כאן זה שכדי לשחרר בן אדם מטראומת ילדות מתמשכת צריך להחזיר אותו, את כולו, להווה.

 

בכל אחד מאיתנו חי ילד, ואם הכל בסדר פחות או יותר אז הוא יוצא ונכנס, כמו שאר הדמויות שיוצאות נכנסות, מופיעות ונעלמות דרכינו. הנזק הגדול ביותר ממנו סובלים ניצולי טראומת ילדות מתרחש בהווה בכל רגע: הפרעות אכילה, צורך קיומי בשליטה ובסדר, חרדות, דיכאון, אובדנות, בדידות, התבודדות, הפרעות כאב קשות, הפרעות של מערכות פיזיולוגיות שלמות. 

בהווה ! 

 

למרות שהאונס התרחש לפני 25 שנים 
בהווה ! 


למרות שהאלימות וההשפלה נפסקה לפני 30 שנים 
בהווה!

 

הסבל הוא כפול. גם בכאב זכרון העבר הצורב וגם בתופעות פוסט טראומטיות. ילדות וילדים שגדלו באוירה של ניצול, חוסר צדק, השפלה, איום על החיים, פגיעה פיזית, הסתרה, חוסר תשומת לב, חוסר סיפוק של צרכים ורצונות מ ת מי ד. 


אני חושב על הבן שלי - נראה אותי תופס לו בחולצה כשאנחנו משחקים כדורגל וגומר רק עם פנדל ובלי איזה אגרוף קטן וחזק כזה בבטן. בשביל שילד יקבל את כל הדברים הנוראים שכתבתי קודם, הוא צריך לעבור תהליך של "אילוף". צריך להכניע את הרוח שלו להכניע אותה ל"אילוף".


רק אז הוא משתחרר מאחיזת המאלף, הוא גדל והופך לאדם עצמאי שנראה כמו כל אחד אחר. אבל יש בו את הילד המאולף. אותו ילד שכל כך מורגל בכאב ובאיום ובפחד. והילד המאולף לוקח על עצמו תפקיד חדש. הוא לוקח לידו את שוט המאלף, ואת מי הוא מאלף? את האדם הבוגר שנחלץ מאחיזתו של המאלף הראשוני . וכך - כל רצון בוגר נתקל בשוט, כל נסיון להכחיש ולהדחיק את מה שקרה נתקל בשוט, כל נסיון לשתף ולהירפא נתקל בשוט


כשמטפלים באדם כזה, מטפלים בעצם בשני אנשים: בילד ובבוגר. הילד מחזיק שוט ביד וככל שאתה מתקרב אליו ככה תחטוף יותר מהשוט. 
והמבוגר, נואש מהמצב ובצדק ! 


איך מטפלים בילד שמטיל טרור? יש מלא תשובות טובות בתכניות ריאליטי של 42 דקות, כולל פרסומות. 
פשוט לא מוותרים עליו עד שהוא זורק את השוט ומוכן להתחיל לספר.


זה הילד מספר, זה לא המבוגר שנזכר. ואם נהיה קצת עם הילד, נבין שמבחינתו אמא יכולה בכל רגע להרביץ, אבא יכול בכל רגע לבוא ולאנוס, מבחינת הילד ההווה הוא העבר. כל דבר שקורה בהווה הוא בבואה בלבד והמציאות היא העבר.

 

אי אפשר להיפטר מהילד הזה. מי יכול להיפטר מהילדותיות שלו ? לטוב ולרע ?! 
אבל אחרי הרבה קרבות  והרבה בניית אמון מולו, והרבה סיפוק של תשומת לב אליו, אפשר להחזיר אותו להווה. 

 

אפשר להגיד לו שכל מה שהוא מספר קרה מזמן מזמן ושעכשיו הכל בסדר, אפשר להראות לו שזה זכרונות ושזה לא קורה עכשיו ולא יקרה יותר לעולם. אפשר. הצלקות לעולם לא יעלמו אך אפשר בהחלט לרפא אותן ולעזור להן להגליד.

 

להחזיר את האדם להווה, את כולו.


אני לא יכול להצביע על טכניקה מסוימת. זה כל כך דינמי: מגע, שיחה, הקשבה, דיקור... בסופו של דבר,בטיפול שכזה אתה תשתמש בכל מה שאתה יודע ובעוד הרבה דברים שלא ידעת שאתה יודע..

יום שני, 21 בספטמבר 2015

הטיפול בניצולי טראומות ילדות ממושכות, חלק א - אבחון / שי מזרחי

פגשתי גבר בן 80 שסובל מתחושת ניתוק מעצמו, כאילו הוא מתבונן על גופו ועל מעשיו ממקום אחר ומרוחק תוך שהוא חרד באופן קבוע ובלתי פוסק ממצבי חולי שאינם קיימים. אדם זה בשנות חייו הראשונות , הוכה קשות על ידי אביו וננעל באופן יומיומי כמעט בחדר האמבטיה לשעות ארוכות.

 

פגשתי אישה בת 55 הסובלת מחוסר תחושה בגוף וממצב נפשי הנע בין חרדה קשה לבין דיכאון עצום עם צורך אובדני חריף, מכורה לספורט, סובלת מתחושת בדידות תהומית ועם זאת לא מצליחה להתקרב לשום אדם. אישה זו נאנסה על ידי אביה אינספור פעמים ועד להצפת נושא הטראומה לא זכרה שאירועים אלו התרחשו.


פגשתי אישה בת 60 עם בעיות רפואיות שלהן אף רופא לא מצא הסבר, אף בדיקה רפואית לא סיפקה אבחנה, שום טיפול לא הביא הקלה. אישה זו הוכתה, יחד עם כל בני משפחתה על ידי אמה, היא זוכרת את התריסים שנסגרים, היא זוכרת את הצעקות, היא אפילו זוכרת את עצמה, לא פעם, שוכבת על אחיה התינוק כדי להגן עליו בגופה מפני המכות של אימא.


מאנשים אלה נמנעה כמובן האפשרות להביע את כאבם בבכי או לשתף אחרים ולקרוא לעזרה. איום מוות ריחף מעל ראשם ואיום זה, בתפיסתם, יכול היה להתממש מול כל הבעת רגש או קריאה לעזרה.

 

מקרים קשים. קשים מנשוא. קשה לעכל, כל פעם מחדש. הקושי לעכל הוא כפול: מצד אחד קשה לעכל את השואה שאנשים שכאלה עברו בתחילת חייהם ומהצד השני קשה גם לעכל ולהתמודד מול צורת התנהגותם, צורת חשיבתם וצורת התקשורת שלהם בהווה. ולפני שאני ממשיך את דברי בענייני אבחנה , חשוב לי לציין את הנחוץ ביותר לריפוי: אהבה וסבלנות עד אין קץ. זוהי התיאוריה וזוהי הטכניקה: אהבה וסבלנות עד אין קץ, אחזור לכך בהמשך דברי.

 

כמו שציינתי במבוא לסדרת מאמרים זו, מנגנון ההישרדות מתחיל את משימתו בזיהוי הסכנה, ממשיך את משימתו בעיבוד המצב המסוכן ומסיים את משימתו בתגובה המסירה את האיום. כמו כן ציינתי כי ישנם מצבים בהם האפשרות ההישרדותית הטובה ביותר מסתכמת בניתוק תחושתי ומנטלי.


אצל ילד שחשוף באופן קבוע לסכנה מצד הוריו, מתפתח מנגנון זיהוי והתראה מושחז וערני הקולט את המחוות הקלות ביותר סביבו. וגם כבוגרים אנשים שחוו טראומות ילדות הינם אנשים פיקחים עם חיישנים מפותחים מאד לגבי המציאות החיצונית ומחוותיה.

 
לאחר זיהוי הסכנה מגיע שלב עיבוד המידע.בשלב זה, אצל ילדים שכאלה, ישנה דרישה אוטומטית מהמערכת ההישרדותית המצב:  הנה זה מתחיל שוב , בבקשה נתקי אותי ! 


מנגנון זה של ניתוק שומר על ילדים אלו מפני ההשפלה ומפני הכאב הפיזי והנפשי, במקרים של התעללות קשה במיוחד מנגנון הניתוק לא יסתפק בעבודתו בזמן האירוע הקשה אלא ימשיך וינתק את המקרה מן הזיכרון ומרצף האירועים והזמן. מנגנון זה שומר על ילדים אומללים אלו ומאפשר להם להמשיך לחיות. כאשר הפחד הגדול ביותר שלך יכול להתגשם אם תברח או אם תגן על עצמך, אתה לומד לא להיות שם. אותו אקט של ניתוק הופך לבן לוויה עליו תמיד אפשר לסמוך. הניתוק נמשך גם בחייהם הבוגרים של ניצולי טראומות ילדות וניתוק זה מתבטא במגוון נרחב של תחומי חיים.

 

לא לחינם כותרתו של מאמר זה מדברת על טיפול בניצולים. ישנם מקרים רבים בחייהם של ילדים שכאלה שממש נס הציל אותם ממוות. אם הצליחו להינצל ולהישאר בחיים: לא מוצאים מנוח לנפשם, לא יודעים נחת מגופם, מתקשים מאד לשתף, נעלמים מול השמעת הביקורת הקלה ביותר ,חרדים מכל חריגה, מסרבים לתת אמון, מאמינים שיש בעצמם רוע, חשים מקולקלים, מוצאים קצת שקט רק לאחר שהם מכאיבים לעצמם, משפילים את עצמם, מוצאים את עצמם במערכות יחסים עתירות השפלה, כאב ותלות.

 

נאבקים ברצון העז במוות, חשים לא שייכים ומנותקים מכל מעגל חברתי /משפחתי, חשים כעס עצום שלעיתים אין לו כל הסבכ, סובלים ממחלות להן אין מזור, מידפקים על דלתות מטפלים ופסיכולוגים ללא הרף רק כדי לזכות ברגע של תקווה שמתנפץ לאחר רגע אל מול האכזבה. אף אחד לא מסוגל להכיל אותם.

 

כולם נותנים עצות שלא ניתן ליישמן, אין כל תקווה ואין רגע שקט. ניצולים שכאלה, שונים מכל אדם אחר. אפילו מכאלה שעברו טראומות קשות משלהם מצד גורם זר.

 

תהא הטראומה קשה ככל שתהא,  אם יש באדם בסיס מילדותו שניתן לו על ידי הוריו יצליח הוא להתגבר ולהמשיך בחייו. אך אם אין בסיס, אם מדובר באדם שספג מהלומות חוזרות ונשנות מידי אותם האנשים שנתנו לו חיים, הקושי להמשיך הלאה יהיה קושי אדיר. ויותר מזה, אדם שכזה בכלל יתקשה להתחיל את חייו.


פרק זה עוסק באבחנה והוא מנסה לעמוד על המאפיינים הבולטים והמשותפים לאנשים שעברו התעללות ממושכת בילדות.

אותו מטופל, הסובל מתחושת ניתוק מעצמו הגיע עם תלונה על כאבי בטן, אותה מטופלת שנאנסה על ידי אביה הגיעה עם תלונה של כאבי מחזור קשים, ישנם אנשים רבים הסובלים ממצבים טראומטיים המתבטאים בסימנים שנראים בתחילה תמימים ומוצאים פרשנויות תמימות: זה קשור לתזונה שלך, זה קשור לשינה שלך, זה קשור למתח בעבודה וכו..

 

והאדם מנסה את השינוים המוצעים לו, באמת מנסה, ושום דבר לא קורה, ואם כבר יש שינוי הוא רגעי ואחריו המצב רק מחריף.

 

חכמת הגוף משתרעת על פני מרחבים אינסופיים. כל עוד קיימת בגוף חווית טראומה שלא עובדה, הגוף ימשיך לייצר סימני מחלה שלהם אין כל פשר ואין כל מזור. הגוף לא יוותר וימשיך לדרוש טיפול עמוק ושורשי בתלאות העבר ועד שלא יגיע לסיפוקו ימשיך הוא להטריד במכאובים וליקויים בתפקודו.


הרקמות שומרות את זכרון האלימות, הגוף שומר את זכרון הכפייה המינית, הגוף מתנגד למנגנון הסודיות, הגוף רוצה להשתחרר מהסוד וכל עוד הסוד נשמר, הגוף ימשיך לזעוק. זעקת הגוף איננה זעקה מילולית, זוהי זעקה פיזית.


כשאנו נתקלים באדם הסובל מתחלואים שנראים על פניו פשוטים ולגיטימיים אך אינם חולפים עלינו לחשוב על חוויות טראומטיות חבויות. לעיתים נפגוש אנשים שיודעים הרבה על עברם אך אינם מוכנים לגעת בו, לעיתים נפגוש כאלה שזוכרים רק חלק מהאמת על עברם ולעיתים נתקל בכאלה שאינם זוכרים דבר.

 

משימתנו הראשונה היא לזהות שעומד מולנו אדם שגופו משדר סימני מצוקה משום שהוא מנסה להשיל מעצמו משא של השפלה וכאב.

דרך נוספת לזהות שעומד מולנו ניצול טראומת ילדות היא עניין התקשורת. החל מהרגע הראשון ולאורך כל התחלת הקשר הטיפולי ישנה תחושה אחרת בחדר הטיפולים, ההופעה החיצונית היחודית, המלל בלתי פוסק ובדרך כלל הוא מלל מעגלי המתחיל בנקודה אחת ונסחף לנקודות אחרות לחלוטין תוך מיסוך הנושא שעליו נסובה השיחה, ישנו צורך עז להציג ״כרטיס ביקור״ מושלם מול הדמות הטיפולית, יש צורך עז לתאר שוב ושוב את הקושי שלשמו באו ולהדגיש עד כמה הסבל נוראי וכמעט בלתי נסבל, ישנה שאלה בלתי פוסקת לגבי היכולת של הדמות הטיפולית לעזור בבעיה , ישנה תמיד חריגה במסגרת של זמן הטיפול , ישנו ויכוח על מינון הטיפולים כשהמטופל דורש כל הזמן להגביר את המינון.


כל אלה הם מאפיינים של תחילת תהליך טיפולי עם ניצולי טראומת ילדות. מה קורה בהמשך התהליך ? 
אם יש המשך לתהליך הוא כרוך בשחרור הטראומה מהרקמות הפיזיות אל התודעה. תהליך המערב עבודה במגע, תהליך המערב כאב פיזי מכוון, כזה שמחזיר למחוזות העבר. שחרור כזה הוא כמו גלי צונאמי שמדי פעם שוטפים את התודעה . 
קשה לתאר מה קורה אחרי שגל שכזה משתחרר, קשה לתאר מה קורה כשגל שכזה מתעכב מלהשתחרר. 

 

למעשה מרגע שאיבחנו נכון שמולנו עומד מטופל שסוחב איתו טראומת ילדות ממושכת, קיימות אינסוף אפשרויות.

 

ועל כך ארחיב בחלק השני של המאמר העוסק בדרכי הגישה.