יום שלישי, 29 בספטמבר 2015

הטיפול בניצולי טראומות ילדות ממושכות, חלק ב׳ - דרכי גישה / שי מזרחי

כנראה שצריך מטפל טראומטי כדי לטפל במטופל טראומטי. כנראה שצריך שיהיה שם מישהו שהלב שלו קצת שבור כדי לטפל באדם שבור. כנראה שצריך אדם שמוכן לתת לאחר להתלות עליו, לתקופה, תארך ככל שתארך.כנראה שצריך אדם שמוכן להתלוות על האחר, לתקופה, תארך ככל שתארך. כנראה שצריך אדם שמוכן להקשיב להכל, גם לזוועות שאי אפשר לעכל וגם להסחות הדעת המטופשות ביותר.כנראה שצריך אדם שמוכן לאהוב את האחר, מבלי לנכס אותו אליו או לצפות לריפוי כתמורה לאהבתו. כנראה שצריך שם אדם שמבין שוב ושוב את חומרת הטרואמה ואת גודל טעותו בביקורת שלו כלפי האחר.כנראה שצריך שם אדם שמתנפל על כל כיוון שמתחיל להצמיח ניצנים, אפילו שהם קמלים, שוב ושוב.


זה לא קשור למרידיאנים ולא לנקודות לחיצה, זה קשור להבנה של חומרת המצב ולהשלמה עם הבחירה להישאר שם, שמתחדשות שוב ושוב. כי הרי ניצולי טראומות ילדות נשארו עם כאב משותף, חד מאד. כזה, שמפלח את חייהם והכאב הזה הוא כאב הבדידות.


זה מורכב מאד ופשוט מאד, אדם שחש בבדידות קבועה ומתמשכת, הוא האדם הסובל ביותר עלי אדמות . 
וזה לא יעזור להראות לו שזה מתוך בחירה מודעת / לא מודעת שלו וזה לא יעזור להגיד לו לקחת אחריות, וזה לא יעזור לצלוב אותו בעובדות שמסתמכות על הדברים שהוא פתח איתנו (עד שהוא פתח) לפני שני טיפולים שמראות לו שהוא טועה, וגם להיות נחמד ורחמן כלפיו עד כדי מצב שאתה פוחד לזוז ולהגיד את דעתך, זה גם לא יעזור.


שוב, מדובר בתחושת בדידות קבועה ומתמשכת, על בסיס פגיעה הרסנית בילדות המוקדמת. 


אז מה כן יעזור?  הטכניקה מגלה את עצמה. מה שחשוב זה הגישה.

 

להחזיר להווה: בסופו של דבר מה שאני הולך להגיד כאן זה שכדי לשחרר בן אדם מטראומת ילדות מתמשכת צריך להחזיר אותו, את כולו, להווה.

 

בכל אחד מאיתנו חי ילד, ואם הכל בסדר פחות או יותר אז הוא יוצא ונכנס, כמו שאר הדמויות שיוצאות נכנסות, מופיעות ונעלמות דרכינו. הנזק הגדול ביותר ממנו סובלים ניצולי טראומת ילדות מתרחש בהווה בכל רגע: הפרעות אכילה, צורך קיומי בשליטה ובסדר, חרדות, דיכאון, אובדנות, בדידות, התבודדות, הפרעות כאב קשות, הפרעות של מערכות פיזיולוגיות שלמות. 

בהווה ! 

 

למרות שהאונס התרחש לפני 25 שנים 
בהווה ! 


למרות שהאלימות וההשפלה נפסקה לפני 30 שנים 
בהווה!

 

הסבל הוא כפול. גם בכאב זכרון העבר הצורב וגם בתופעות פוסט טראומטיות. ילדות וילדים שגדלו באוירה של ניצול, חוסר צדק, השפלה, איום על החיים, פגיעה פיזית, הסתרה, חוסר תשומת לב, חוסר סיפוק של צרכים ורצונות מ ת מי ד. 


אני חושב על הבן שלי - נראה אותי תופס לו בחולצה כשאנחנו משחקים כדורגל וגומר רק עם פנדל ובלי איזה אגרוף קטן וחזק כזה בבטן. בשביל שילד יקבל את כל הדברים הנוראים שכתבתי קודם, הוא צריך לעבור תהליך של "אילוף". צריך להכניע את הרוח שלו להכניע אותה ל"אילוף".


רק אז הוא משתחרר מאחיזת המאלף, הוא גדל והופך לאדם עצמאי שנראה כמו כל אחד אחר. אבל יש בו את הילד המאולף. אותו ילד שכל כך מורגל בכאב ובאיום ובפחד. והילד המאולף לוקח על עצמו תפקיד חדש. הוא לוקח לידו את שוט המאלף, ואת מי הוא מאלף? את האדם הבוגר שנחלץ מאחיזתו של המאלף הראשוני . וכך - כל רצון בוגר נתקל בשוט, כל נסיון להכחיש ולהדחיק את מה שקרה נתקל בשוט, כל נסיון לשתף ולהירפא נתקל בשוט


כשמטפלים באדם כזה, מטפלים בעצם בשני אנשים: בילד ובבוגר. הילד מחזיק שוט ביד וככל שאתה מתקרב אליו ככה תחטוף יותר מהשוט. 
והמבוגר, נואש מהמצב ובצדק ! 


איך מטפלים בילד שמטיל טרור? יש מלא תשובות טובות בתכניות ריאליטי של 42 דקות, כולל פרסומות. 
פשוט לא מוותרים עליו עד שהוא זורק את השוט ומוכן להתחיל לספר.


זה הילד מספר, זה לא המבוגר שנזכר. ואם נהיה קצת עם הילד, נבין שמבחינתו אמא יכולה בכל רגע להרביץ, אבא יכול בכל רגע לבוא ולאנוס, מבחינת הילד ההווה הוא העבר. כל דבר שקורה בהווה הוא בבואה בלבד והמציאות היא העבר.

 

אי אפשר להיפטר מהילד הזה. מי יכול להיפטר מהילדותיות שלו ? לטוב ולרע ?! 
אבל אחרי הרבה קרבות  והרבה בניית אמון מולו, והרבה סיפוק של תשומת לב אליו, אפשר להחזיר אותו להווה. 

 

אפשר להגיד לו שכל מה שהוא מספר קרה מזמן מזמן ושעכשיו הכל בסדר, אפשר להראות לו שזה זכרונות ושזה לא קורה עכשיו ולא יקרה יותר לעולם. אפשר. הצלקות לעולם לא יעלמו אך אפשר בהחלט לרפא אותן ולעזור להן להגליד.

 

להחזיר את האדם להווה, את כולו.


אני לא יכול להצביע על טכניקה מסוימת. זה כל כך דינמי: מגע, שיחה, הקשבה, דיקור... בסופו של דבר,בטיפול שכזה אתה תשתמש בכל מה שאתה יודע ובעוד הרבה דברים שלא ידעת שאתה יודע..

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה