פגשתי גבר בן 80 שסובל מתחושת ניתוק מעצמו, כאילו הוא מתבונן על גופו ועל מעשיו ממקום אחר ומרוחק תוך שהוא חרד באופן קבוע ובלתי פוסק ממצבי חולי שאינם קיימים. אדם זה בשנות חייו הראשונות , הוכה קשות על ידי אביו וננעל באופן יומיומי כמעט בחדר האמבטיה לשעות ארוכות.
פגשתי אישה בת 55 הסובלת מחוסר תחושה בגוף וממצב נפשי הנע בין חרדה קשה לבין דיכאון עצום עם צורך אובדני חריף, מכורה לספורט, סובלת מתחושת בדידות תהומית ועם זאת לא מצליחה להתקרב לשום אדם. אישה זו נאנסה על ידי אביה אינספור פעמים ועד להצפת נושא הטראומה לא זכרה שאירועים אלו התרחשו.
פגשתי אישה בת 60 עם בעיות רפואיות שלהן אף רופא לא מצא הסבר, אף בדיקה רפואית לא סיפקה אבחנה, שום טיפול לא הביא הקלה. אישה זו הוכתה, יחד עם כל בני משפחתה על ידי אמה, היא זוכרת את התריסים שנסגרים, היא זוכרת את הצעקות, היא אפילו זוכרת את עצמה, לא פעם, שוכבת על אחיה התינוק כדי להגן עליו בגופה מפני המכות של אימא.
מאנשים אלה נמנעה כמובן האפשרות להביע את כאבם בבכי או לשתף אחרים ולקרוא לעזרה. איום מוות ריחף מעל ראשם ואיום זה, בתפיסתם, יכול היה להתממש מול כל הבעת רגש או קריאה לעזרה.
מקרים קשים. קשים מנשוא. קשה לעכל, כל פעם מחדש. הקושי לעכל הוא כפול: מצד אחד קשה לעכל את השואה שאנשים שכאלה עברו בתחילת חייהם ומהצד השני קשה גם לעכל ולהתמודד מול צורת התנהגותם, צורת חשיבתם וצורת התקשורת שלהם בהווה. ולפני שאני ממשיך את דברי בענייני אבחנה , חשוב לי לציין את הנחוץ ביותר לריפוי: אהבה וסבלנות עד אין קץ. זוהי התיאוריה וזוהי הטכניקה: אהבה וסבלנות עד אין קץ, אחזור לכך בהמשך דברי.
כמו שציינתי במבוא לסדרת מאמרים זו, מנגנון ההישרדות מתחיל את משימתו בזיהוי הסכנה, ממשיך את משימתו בעיבוד המצב המסוכן ומסיים את משימתו בתגובה המסירה את האיום. כמו כן ציינתי כי ישנם מצבים בהם האפשרות ההישרדותית הטובה ביותר מסתכמת בניתוק תחושתי ומנטלי.
אצל ילד שחשוף באופן קבוע לסכנה מצד הוריו, מתפתח מנגנון זיהוי והתראה מושחז וערני הקולט את המחוות הקלות ביותר סביבו. וגם כבוגרים אנשים שחוו טראומות ילדות הינם אנשים פיקחים עם חיישנים מפותחים מאד לגבי המציאות החיצונית ומחוותיה.
לאחר זיהוי הסכנה מגיע שלב עיבוד המידע.בשלב זה, אצל ילדים שכאלה, ישנה דרישה אוטומטית מהמערכת ההישרדותית המצב: הנה זה מתחיל שוב , בבקשה נתקי אותי !
מנגנון זה של ניתוק שומר על ילדים אלו מפני ההשפלה ומפני הכאב הפיזי והנפשי, במקרים של התעללות קשה במיוחד מנגנון הניתוק לא יסתפק בעבודתו בזמן האירוע הקשה אלא ימשיך וינתק את המקרה מן הזיכרון ומרצף האירועים והזמן. מנגנון זה שומר על ילדים אומללים אלו ומאפשר להם להמשיך לחיות. כאשר הפחד הגדול ביותר שלך יכול להתגשם אם תברח או אם תגן על עצמך, אתה לומד לא להיות שם. אותו אקט של ניתוק הופך לבן לוויה עליו תמיד אפשר לסמוך. הניתוק נמשך גם בחייהם הבוגרים של ניצולי טראומות ילדות וניתוק זה מתבטא במגוון נרחב של תחומי חיים.
לא לחינם כותרתו של מאמר זה מדברת על טיפול בניצולים. ישנם מקרים רבים בחייהם של ילדים שכאלה שממש נס הציל אותם ממוות. אם הצליחו להינצל ולהישאר בחיים: לא מוצאים מנוח לנפשם, לא יודעים נחת מגופם, מתקשים מאד לשתף, נעלמים מול השמעת הביקורת הקלה ביותר ,חרדים מכל חריגה, מסרבים לתת אמון, מאמינים שיש בעצמם רוע, חשים מקולקלים, מוצאים קצת שקט רק לאחר שהם מכאיבים לעצמם, משפילים את עצמם, מוצאים את עצמם במערכות יחסים עתירות השפלה, כאב ותלות.
נאבקים ברצון העז במוות, חשים לא שייכים ומנותקים מכל מעגל חברתי /משפחתי, חשים כעס עצום שלעיתים אין לו כל הסבכ, סובלים ממחלות להן אין מזור, מידפקים על דלתות מטפלים ופסיכולוגים ללא הרף רק כדי לזכות ברגע של תקווה שמתנפץ לאחר רגע אל מול האכזבה. אף אחד לא מסוגל להכיל אותם.
כולם נותנים עצות שלא ניתן ליישמן, אין כל תקווה ואין רגע שקט. ניצולים שכאלה, שונים מכל אדם אחר. אפילו מכאלה שעברו טראומות קשות משלהם מצד גורם זר.
תהא הטראומה קשה ככל שתהא, אם יש באדם בסיס מילדותו שניתן לו על ידי הוריו יצליח הוא להתגבר ולהמשיך בחייו. אך אם אין בסיס, אם מדובר באדם שספג מהלומות חוזרות ונשנות מידי אותם האנשים שנתנו לו חיים, הקושי להמשיך הלאה יהיה קושי אדיר. ויותר מזה, אדם שכזה בכלל יתקשה להתחיל את חייו.
פרק זה עוסק באבחנה והוא מנסה לעמוד על המאפיינים הבולטים והמשותפים לאנשים שעברו התעללות ממושכת בילדות.
אותו מטופל, הסובל מתחושת ניתוק מעצמו הגיע עם תלונה על כאבי בטן, אותה מטופלת שנאנסה על ידי אביה הגיעה עם תלונה של כאבי מחזור קשים, ישנם אנשים רבים הסובלים ממצבים טראומטיים המתבטאים בסימנים שנראים בתחילה תמימים ומוצאים פרשנויות תמימות: זה קשור לתזונה שלך, זה קשור לשינה שלך, זה קשור למתח בעבודה וכו..
והאדם מנסה את השינוים המוצעים לו, באמת מנסה, ושום דבר לא קורה, ואם כבר יש שינוי הוא רגעי ואחריו המצב רק מחריף.
חכמת הגוף משתרעת על פני מרחבים אינסופיים. כל עוד קיימת בגוף חווית טראומה שלא עובדה, הגוף ימשיך לייצר סימני מחלה שלהם אין כל פשר ואין כל מזור. הגוף לא יוותר וימשיך לדרוש טיפול עמוק ושורשי בתלאות העבר ועד שלא יגיע לסיפוקו ימשיך הוא להטריד במכאובים וליקויים בתפקודו.
הרקמות שומרות את זכרון האלימות, הגוף שומר את זכרון הכפייה המינית, הגוף מתנגד למנגנון הסודיות, הגוף רוצה להשתחרר מהסוד וכל עוד הסוד נשמר, הגוף ימשיך לזעוק. זעקת הגוף איננה זעקה מילולית, זוהי זעקה פיזית.
כשאנו נתקלים באדם הסובל מתחלואים שנראים על פניו פשוטים ולגיטימיים אך אינם חולפים עלינו לחשוב על חוויות טראומטיות חבויות. לעיתים נפגוש אנשים שיודעים הרבה על עברם אך אינם מוכנים לגעת בו, לעיתים נפגוש כאלה שזוכרים רק חלק מהאמת על עברם ולעיתים נתקל בכאלה שאינם זוכרים דבר.
משימתנו הראשונה היא לזהות שעומד מולנו אדם שגופו משדר סימני מצוקה משום שהוא מנסה להשיל מעצמו משא של השפלה וכאב.
דרך נוספת לזהות שעומד מולנו ניצול טראומת ילדות היא עניין התקשורת. החל מהרגע הראשון ולאורך כל התחלת הקשר הטיפולי ישנה תחושה אחרת בחדר הטיפולים, ההופעה החיצונית היחודית, המלל בלתי פוסק ובדרך כלל הוא מלל מעגלי המתחיל בנקודה אחת ונסחף לנקודות אחרות לחלוטין תוך מיסוך הנושא שעליו נסובה השיחה, ישנו צורך עז להציג ״כרטיס ביקור״ מושלם מול הדמות הטיפולית, יש צורך עז לתאר שוב ושוב את הקושי שלשמו באו ולהדגיש עד כמה הסבל נוראי וכמעט בלתי נסבל, ישנה שאלה בלתי פוסקת לגבי היכולת של הדמות הטיפולית לעזור בבעיה , ישנה תמיד חריגה במסגרת של זמן הטיפול , ישנו ויכוח על מינון הטיפולים כשהמטופל דורש כל הזמן להגביר את המינון.
כל אלה הם מאפיינים של תחילת תהליך טיפולי עם ניצולי טראומת ילדות. מה קורה בהמשך התהליך ? אם יש המשך לתהליך הוא כרוך בשחרור הטראומה מהרקמות הפיזיות אל התודעה. תהליך המערב עבודה במגע, תהליך המערב כאב פיזי מכוון, כזה שמחזיר למחוזות העבר. שחרור כזה הוא כמו גלי צונאמי שמדי פעם שוטפים את התודעה . קשה לתאר מה קורה אחרי שגל שכזה משתחרר, קשה לתאר מה קורה כשגל שכזה מתעכב מלהשתחרר.
למעשה מרגע שאיבחנו נכון שמולנו עומד מטופל שסוחב איתו טראומת ילדות ממושכת, קיימות אינסוף אפשרויות.
ועל כך ארחיב בחלק השני של המאמר העוסק בדרכי הגישה. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה