יום שלישי, 29 בספטמבר 2015

הטיפול בניצולי טראומות ילדות ממושכות, חלק ב׳ - דרכי גישה / שי מזרחי

כנראה שצריך מטפל טראומטי כדי לטפל במטופל טראומטי. כנראה שצריך שיהיה שם מישהו שהלב שלו קצת שבור כדי לטפל באדם שבור. כנראה שצריך אדם שמוכן לתת לאחר להתלות עליו, לתקופה, תארך ככל שתארך.כנראה שצריך אדם שמוכן להתלוות על האחר, לתקופה, תארך ככל שתארך. כנראה שצריך אדם שמוכן להקשיב להכל, גם לזוועות שאי אפשר לעכל וגם להסחות הדעת המטופשות ביותר.כנראה שצריך אדם שמוכן לאהוב את האחר, מבלי לנכס אותו אליו או לצפות לריפוי כתמורה לאהבתו. כנראה שצריך שם אדם שמבין שוב ושוב את חומרת הטרואמה ואת גודל טעותו בביקורת שלו כלפי האחר.כנראה שצריך שם אדם שמתנפל על כל כיוון שמתחיל להצמיח ניצנים, אפילו שהם קמלים, שוב ושוב.


זה לא קשור למרידיאנים ולא לנקודות לחיצה, זה קשור להבנה של חומרת המצב ולהשלמה עם הבחירה להישאר שם, שמתחדשות שוב ושוב. כי הרי ניצולי טראומות ילדות נשארו עם כאב משותף, חד מאד. כזה, שמפלח את חייהם והכאב הזה הוא כאב הבדידות.


זה מורכב מאד ופשוט מאד, אדם שחש בבדידות קבועה ומתמשכת, הוא האדם הסובל ביותר עלי אדמות . 
וזה לא יעזור להראות לו שזה מתוך בחירה מודעת / לא מודעת שלו וזה לא יעזור להגיד לו לקחת אחריות, וזה לא יעזור לצלוב אותו בעובדות שמסתמכות על הדברים שהוא פתח איתנו (עד שהוא פתח) לפני שני טיפולים שמראות לו שהוא טועה, וגם להיות נחמד ורחמן כלפיו עד כדי מצב שאתה פוחד לזוז ולהגיד את דעתך, זה גם לא יעזור.


שוב, מדובר בתחושת בדידות קבועה ומתמשכת, על בסיס פגיעה הרסנית בילדות המוקדמת. 


אז מה כן יעזור?  הטכניקה מגלה את עצמה. מה שחשוב זה הגישה.

 

להחזיר להווה: בסופו של דבר מה שאני הולך להגיד כאן זה שכדי לשחרר בן אדם מטראומת ילדות מתמשכת צריך להחזיר אותו, את כולו, להווה.

 

בכל אחד מאיתנו חי ילד, ואם הכל בסדר פחות או יותר אז הוא יוצא ונכנס, כמו שאר הדמויות שיוצאות נכנסות, מופיעות ונעלמות דרכינו. הנזק הגדול ביותר ממנו סובלים ניצולי טראומת ילדות מתרחש בהווה בכל רגע: הפרעות אכילה, צורך קיומי בשליטה ובסדר, חרדות, דיכאון, אובדנות, בדידות, התבודדות, הפרעות כאב קשות, הפרעות של מערכות פיזיולוגיות שלמות. 

בהווה ! 

 

למרות שהאונס התרחש לפני 25 שנים 
בהווה ! 


למרות שהאלימות וההשפלה נפסקה לפני 30 שנים 
בהווה!

 

הסבל הוא כפול. גם בכאב זכרון העבר הצורב וגם בתופעות פוסט טראומטיות. ילדות וילדים שגדלו באוירה של ניצול, חוסר צדק, השפלה, איום על החיים, פגיעה פיזית, הסתרה, חוסר תשומת לב, חוסר סיפוק של צרכים ורצונות מ ת מי ד. 


אני חושב על הבן שלי - נראה אותי תופס לו בחולצה כשאנחנו משחקים כדורגל וגומר רק עם פנדל ובלי איזה אגרוף קטן וחזק כזה בבטן. בשביל שילד יקבל את כל הדברים הנוראים שכתבתי קודם, הוא צריך לעבור תהליך של "אילוף". צריך להכניע את הרוח שלו להכניע אותה ל"אילוף".


רק אז הוא משתחרר מאחיזת המאלף, הוא גדל והופך לאדם עצמאי שנראה כמו כל אחד אחר. אבל יש בו את הילד המאולף. אותו ילד שכל כך מורגל בכאב ובאיום ובפחד. והילד המאולף לוקח על עצמו תפקיד חדש. הוא לוקח לידו את שוט המאלף, ואת מי הוא מאלף? את האדם הבוגר שנחלץ מאחיזתו של המאלף הראשוני . וכך - כל רצון בוגר נתקל בשוט, כל נסיון להכחיש ולהדחיק את מה שקרה נתקל בשוט, כל נסיון לשתף ולהירפא נתקל בשוט


כשמטפלים באדם כזה, מטפלים בעצם בשני אנשים: בילד ובבוגר. הילד מחזיק שוט ביד וככל שאתה מתקרב אליו ככה תחטוף יותר מהשוט. 
והמבוגר, נואש מהמצב ובצדק ! 


איך מטפלים בילד שמטיל טרור? יש מלא תשובות טובות בתכניות ריאליטי של 42 דקות, כולל פרסומות. 
פשוט לא מוותרים עליו עד שהוא זורק את השוט ומוכן להתחיל לספר.


זה הילד מספר, זה לא המבוגר שנזכר. ואם נהיה קצת עם הילד, נבין שמבחינתו אמא יכולה בכל רגע להרביץ, אבא יכול בכל רגע לבוא ולאנוס, מבחינת הילד ההווה הוא העבר. כל דבר שקורה בהווה הוא בבואה בלבד והמציאות היא העבר.

 

אי אפשר להיפטר מהילד הזה. מי יכול להיפטר מהילדותיות שלו ? לטוב ולרע ?! 
אבל אחרי הרבה קרבות  והרבה בניית אמון מולו, והרבה סיפוק של תשומת לב אליו, אפשר להחזיר אותו להווה. 

 

אפשר להגיד לו שכל מה שהוא מספר קרה מזמן מזמן ושעכשיו הכל בסדר, אפשר להראות לו שזה זכרונות ושזה לא קורה עכשיו ולא יקרה יותר לעולם. אפשר. הצלקות לעולם לא יעלמו אך אפשר בהחלט לרפא אותן ולעזור להן להגליד.

 

להחזיר את האדם להווה, את כולו.


אני לא יכול להצביע על טכניקה מסוימת. זה כל כך דינמי: מגע, שיחה, הקשבה, דיקור... בסופו של דבר,בטיפול שכזה אתה תשתמש בכל מה שאתה יודע ובעוד הרבה דברים שלא ידעת שאתה יודע..

יום שני, 21 בספטמבר 2015

הטיפול בניצולי טראומות ילדות ממושכות, חלק א - אבחון / שי מזרחי

פגשתי גבר בן 80 שסובל מתחושת ניתוק מעצמו, כאילו הוא מתבונן על גופו ועל מעשיו ממקום אחר ומרוחק תוך שהוא חרד באופן קבוע ובלתי פוסק ממצבי חולי שאינם קיימים. אדם זה בשנות חייו הראשונות , הוכה קשות על ידי אביו וננעל באופן יומיומי כמעט בחדר האמבטיה לשעות ארוכות.

 

פגשתי אישה בת 55 הסובלת מחוסר תחושה בגוף וממצב נפשי הנע בין חרדה קשה לבין דיכאון עצום עם צורך אובדני חריף, מכורה לספורט, סובלת מתחושת בדידות תהומית ועם זאת לא מצליחה להתקרב לשום אדם. אישה זו נאנסה על ידי אביה אינספור פעמים ועד להצפת נושא הטראומה לא זכרה שאירועים אלו התרחשו.


פגשתי אישה בת 60 עם בעיות רפואיות שלהן אף רופא לא מצא הסבר, אף בדיקה רפואית לא סיפקה אבחנה, שום טיפול לא הביא הקלה. אישה זו הוכתה, יחד עם כל בני משפחתה על ידי אמה, היא זוכרת את התריסים שנסגרים, היא זוכרת את הצעקות, היא אפילו זוכרת את עצמה, לא פעם, שוכבת על אחיה התינוק כדי להגן עליו בגופה מפני המכות של אימא.


מאנשים אלה נמנעה כמובן האפשרות להביע את כאבם בבכי או לשתף אחרים ולקרוא לעזרה. איום מוות ריחף מעל ראשם ואיום זה, בתפיסתם, יכול היה להתממש מול כל הבעת רגש או קריאה לעזרה.

 

מקרים קשים. קשים מנשוא. קשה לעכל, כל פעם מחדש. הקושי לעכל הוא כפול: מצד אחד קשה לעכל את השואה שאנשים שכאלה עברו בתחילת חייהם ומהצד השני קשה גם לעכל ולהתמודד מול צורת התנהגותם, צורת חשיבתם וצורת התקשורת שלהם בהווה. ולפני שאני ממשיך את דברי בענייני אבחנה , חשוב לי לציין את הנחוץ ביותר לריפוי: אהבה וסבלנות עד אין קץ. זוהי התיאוריה וזוהי הטכניקה: אהבה וסבלנות עד אין קץ, אחזור לכך בהמשך דברי.

 

כמו שציינתי במבוא לסדרת מאמרים זו, מנגנון ההישרדות מתחיל את משימתו בזיהוי הסכנה, ממשיך את משימתו בעיבוד המצב המסוכן ומסיים את משימתו בתגובה המסירה את האיום. כמו כן ציינתי כי ישנם מצבים בהם האפשרות ההישרדותית הטובה ביותר מסתכמת בניתוק תחושתי ומנטלי.


אצל ילד שחשוף באופן קבוע לסכנה מצד הוריו, מתפתח מנגנון זיהוי והתראה מושחז וערני הקולט את המחוות הקלות ביותר סביבו. וגם כבוגרים אנשים שחוו טראומות ילדות הינם אנשים פיקחים עם חיישנים מפותחים מאד לגבי המציאות החיצונית ומחוותיה.

 
לאחר זיהוי הסכנה מגיע שלב עיבוד המידע.בשלב זה, אצל ילדים שכאלה, ישנה דרישה אוטומטית מהמערכת ההישרדותית המצב:  הנה זה מתחיל שוב , בבקשה נתקי אותי ! 


מנגנון זה של ניתוק שומר על ילדים אלו מפני ההשפלה ומפני הכאב הפיזי והנפשי, במקרים של התעללות קשה במיוחד מנגנון הניתוק לא יסתפק בעבודתו בזמן האירוע הקשה אלא ימשיך וינתק את המקרה מן הזיכרון ומרצף האירועים והזמן. מנגנון זה שומר על ילדים אומללים אלו ומאפשר להם להמשיך לחיות. כאשר הפחד הגדול ביותר שלך יכול להתגשם אם תברח או אם תגן על עצמך, אתה לומד לא להיות שם. אותו אקט של ניתוק הופך לבן לוויה עליו תמיד אפשר לסמוך. הניתוק נמשך גם בחייהם הבוגרים של ניצולי טראומות ילדות וניתוק זה מתבטא במגוון נרחב של תחומי חיים.

 

לא לחינם כותרתו של מאמר זה מדברת על טיפול בניצולים. ישנם מקרים רבים בחייהם של ילדים שכאלה שממש נס הציל אותם ממוות. אם הצליחו להינצל ולהישאר בחיים: לא מוצאים מנוח לנפשם, לא יודעים נחת מגופם, מתקשים מאד לשתף, נעלמים מול השמעת הביקורת הקלה ביותר ,חרדים מכל חריגה, מסרבים לתת אמון, מאמינים שיש בעצמם רוע, חשים מקולקלים, מוצאים קצת שקט רק לאחר שהם מכאיבים לעצמם, משפילים את עצמם, מוצאים את עצמם במערכות יחסים עתירות השפלה, כאב ותלות.

 

נאבקים ברצון העז במוות, חשים לא שייכים ומנותקים מכל מעגל חברתי /משפחתי, חשים כעס עצום שלעיתים אין לו כל הסבכ, סובלים ממחלות להן אין מזור, מידפקים על דלתות מטפלים ופסיכולוגים ללא הרף רק כדי לזכות ברגע של תקווה שמתנפץ לאחר רגע אל מול האכזבה. אף אחד לא מסוגל להכיל אותם.

 

כולם נותנים עצות שלא ניתן ליישמן, אין כל תקווה ואין רגע שקט. ניצולים שכאלה, שונים מכל אדם אחר. אפילו מכאלה שעברו טראומות קשות משלהם מצד גורם זר.

 

תהא הטראומה קשה ככל שתהא,  אם יש באדם בסיס מילדותו שניתן לו על ידי הוריו יצליח הוא להתגבר ולהמשיך בחייו. אך אם אין בסיס, אם מדובר באדם שספג מהלומות חוזרות ונשנות מידי אותם האנשים שנתנו לו חיים, הקושי להמשיך הלאה יהיה קושי אדיר. ויותר מזה, אדם שכזה בכלל יתקשה להתחיל את חייו.


פרק זה עוסק באבחנה והוא מנסה לעמוד על המאפיינים הבולטים והמשותפים לאנשים שעברו התעללות ממושכת בילדות.

אותו מטופל, הסובל מתחושת ניתוק מעצמו הגיע עם תלונה על כאבי בטן, אותה מטופלת שנאנסה על ידי אביה הגיעה עם תלונה של כאבי מחזור קשים, ישנם אנשים רבים הסובלים ממצבים טראומטיים המתבטאים בסימנים שנראים בתחילה תמימים ומוצאים פרשנויות תמימות: זה קשור לתזונה שלך, זה קשור לשינה שלך, זה קשור למתח בעבודה וכו..

 

והאדם מנסה את השינוים המוצעים לו, באמת מנסה, ושום דבר לא קורה, ואם כבר יש שינוי הוא רגעי ואחריו המצב רק מחריף.

 

חכמת הגוף משתרעת על פני מרחבים אינסופיים. כל עוד קיימת בגוף חווית טראומה שלא עובדה, הגוף ימשיך לייצר סימני מחלה שלהם אין כל פשר ואין כל מזור. הגוף לא יוותר וימשיך לדרוש טיפול עמוק ושורשי בתלאות העבר ועד שלא יגיע לסיפוקו ימשיך הוא להטריד במכאובים וליקויים בתפקודו.


הרקמות שומרות את זכרון האלימות, הגוף שומר את זכרון הכפייה המינית, הגוף מתנגד למנגנון הסודיות, הגוף רוצה להשתחרר מהסוד וכל עוד הסוד נשמר, הגוף ימשיך לזעוק. זעקת הגוף איננה זעקה מילולית, זוהי זעקה פיזית.


כשאנו נתקלים באדם הסובל מתחלואים שנראים על פניו פשוטים ולגיטימיים אך אינם חולפים עלינו לחשוב על חוויות טראומטיות חבויות. לעיתים נפגוש אנשים שיודעים הרבה על עברם אך אינם מוכנים לגעת בו, לעיתים נפגוש כאלה שזוכרים רק חלק מהאמת על עברם ולעיתים נתקל בכאלה שאינם זוכרים דבר.

 

משימתנו הראשונה היא לזהות שעומד מולנו אדם שגופו משדר סימני מצוקה משום שהוא מנסה להשיל מעצמו משא של השפלה וכאב.

דרך נוספת לזהות שעומד מולנו ניצול טראומת ילדות היא עניין התקשורת. החל מהרגע הראשון ולאורך כל התחלת הקשר הטיפולי ישנה תחושה אחרת בחדר הטיפולים, ההופעה החיצונית היחודית, המלל בלתי פוסק ובדרך כלל הוא מלל מעגלי המתחיל בנקודה אחת ונסחף לנקודות אחרות לחלוטין תוך מיסוך הנושא שעליו נסובה השיחה, ישנו צורך עז להציג ״כרטיס ביקור״ מושלם מול הדמות הטיפולית, יש צורך עז לתאר שוב ושוב את הקושי שלשמו באו ולהדגיש עד כמה הסבל נוראי וכמעט בלתי נסבל, ישנה שאלה בלתי פוסקת לגבי היכולת של הדמות הטיפולית לעזור בבעיה , ישנה תמיד חריגה במסגרת של זמן הטיפול , ישנו ויכוח על מינון הטיפולים כשהמטופל דורש כל הזמן להגביר את המינון.


כל אלה הם מאפיינים של תחילת תהליך טיפולי עם ניצולי טראומת ילדות. מה קורה בהמשך התהליך ? 
אם יש המשך לתהליך הוא כרוך בשחרור הטראומה מהרקמות הפיזיות אל התודעה. תהליך המערב עבודה במגע, תהליך המערב כאב פיזי מכוון, כזה שמחזיר למחוזות העבר. שחרור כזה הוא כמו גלי צונאמי שמדי פעם שוטפים את התודעה . 
קשה לתאר מה קורה אחרי שגל שכזה משתחרר, קשה לתאר מה קורה כשגל שכזה מתעכב מלהשתחרר. 

 

למעשה מרגע שאיבחנו נכון שמולנו עומד מטופל שסוחב איתו טראומת ילדות ממושכת, קיימות אינסוף אפשרויות.

 

ועל כך ארחיב בחלק השני של המאמר העוסק בדרכי הגישה. 

יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

הטיפול בניצולי טראומות ילדות ממושכות – מבוא / שי מזרחי

שלום, שמי שי מזרחי ואני מטפל באנשים. הכותרות של מקצועי הן: טיפולי מגע, טיפולי דיקור טיפולי תזונה ועוד כל מיני כותרות מתחום הרפואה המשלימה.

 

לאורך השנים נושא הטראומה מעסיק אותי מאד, משום שאני מאמין שטראומה, ללא כל קשר למרחק הזמן, לופתת את בשרו, דמו ונפשו של האדם ועד שלא ישתחרר האדם מאחיזת הטראומה בחייו, לא ימצא מנוח, לא ימצא פשר לתחושותיו.

 

טראומה מוגדרת כאירוע חריג ומנוגד למציאות המוכרת , בו האדם חש מותקף על ידי כוחות שמסכנים את חייו ואת הווייתו. האירוע הטראומטי עלול להיות אירוע מסכן חיים כמו שבאותה מידה הוא יכול להיות אירוע שמסכן מבנים רגשיים ופסיכולוגיים. אירוע טראומתי יכול להיות תאונת דרכים או פיגוע תופת באותה מידה שהוא יכול להיות פטירתו של אדם יקר או אובדן של מקום העבודה.

 

מערכת התגובות מנתחת אירוע כטראומתי משתי סיבות:
א. האירוע באמת ובתמים מסכן את חייו של האדם.
ב. האירוע מנפץ מוסכמות פנימיות ומאיים על קיום הסדר ה:תחושתי, רגשי ומנטלי.


באופן טבעי, מול מצב טראומתי בעת התרחשותו יש בידינו מערכת של תגובות הישרדותיות .נולדנו עם הציוד המתאים כדי לעמוד במצבים שכאלו. נולדנו עם יכולת תגובה טבעית, יכולת תגובה שאינה מותנית בחדות התפיסה שלנו, יכולת תגובה שמאפשרת לתינוק בן שעה לצמצם את אישוניו מול אור מתגבר.

 

על פי הערכת מצב מיידית הבודקת את מידת כוחי אל מול מידת הכוח התוקף אבחר כיצד להינצל מהמצב המסוכן. אם אני חש כי יש בכוחי לעשות זאת- אהדוף את התוקף ואלחם בו. אם אני חש כי אין בכוחי לנצח את התוקף אבחר להתרחק ולברוח ממנו. ישנו מצב שלישי בו הערכת הכוחות אינה רלוונטית יותר משום שגרוני כבר מונח בין שיניו של התוקף . במצב שכזה כל מה שנותר למערכת התגובות להציע לי הוא ניתוק תחושתי ומנטלי מוחלט.


לאחר שוך הסערה, אם שרד, חוזר האדם לשגרת חייו הבטוחה יחסית כשבתוכו מתרחש תהליך עיבוד של המצב הטראומטי וזאת כדי להפיק ממנו לקחים ולשחרר את הגוף בחזרה למצב רפוי ושקט. תהליך זה יכול להתבטא לדוגמא בכאבי הגוף לאחר תאונת דרכים המופיעים למרות שהגוף לא ספג חבטה, תמונות שעולות מהאירוע הטראומטי, מחשבות על האירוע, שיתוף אחרים ולבסוף הפחתת תשומת הלב מהאירוע וחזרה לשגרה.


אירוע טראומתי מן הצד האחד יכול להימשך מספר רגעים בודדים ומן הצד השני יכול להיות אירוע ממושך ובלתי פוסק .לדוגמא: ההבדל בין שברירי השנייה בהן מתרחשת תאונת דרכים לבין חווית שבי ממושכת.

חיינו מעוצבים בידי מצבים טראומטיים לא פחות מאשר הם מעוצבים בידי בחירה חופשית וטעם אישי.

 

המציאות ונסיבותיה גדולות מאיתנו ומהציפיות שלנו , ולא פעם אנו נאלצים לעמוד מול מצב חירום ולהגיב אליו בצורה מיטבית . מול כוח המוות קיים כוח החיים , מול מצבי סכנה קיימים כוחות ההישרדות.

 

התמודדות מול טראומות משנה את חיינו ומותירה בנו רשמים המשפיעים עלינו עד לטווח הארוך ביותר .

החל מילדותינו המוקדמת ביותר אנו חשופים למצבי סכנה ובתור גורי אדם אנו סומכים באופן טבעי על הורינו דרכם אנו לומדים לפתח את המנגנונים הטבועים בנו, דרכם אנו לומדים את ההבדל בין סכנה לבין בטחון, דרכם אנו לומדים על השילוש: רצון – מעשה- תוצאה. דרכם אנו לומדים על תלות הגומלין המתרחשת ביני לבין האחר, דרכם אנו לומדים כיצד לתת אמון באחר.


אנו באים לעולם עם מנגנוני הישרדות מובנים , אך הדמויות המטפלות בנו , על פי צורת התנהגותן אלינו , מעצבות את המנגנונים האלו בתוכנו. עיצוב זה של מנגנונים טובע בנו צורת התנהגות בה נשתמש שוב ושוב מול מצבים טראומטיים. מאמר זה מנסה להסביר בעצם את פעילות מנגנון ההישרדות, ואם אנו דנים בהשפעתו של ההורה המטפל על מנגנון ההישרדות, בוודאי נסכים?


תפקידו של הורה מתחיל בכך שלא ייתפס אצל ילדו כגורם מאיים וממשיך בכך שיספק לילדו את התחושה שהוא מוגן באמצעותו בפני גורמי סיכון.

 

בהמשך חייו של הילד תפקידו של ההורה הוא ללמד אותו להבדיל בין מצבי בטחון לבין מצבי סכנה תוך שהוא ממשיך לספק לו את התחושה שהוא לעולם לא יהווה סיבה לתחושת סכנה בעבורו . לצורך פיתוח מנגנון הישרדותי המגיב נכון למצבים טראומטיים חשובה הדרך שבה התייחסו אלינו הורינו בילדותינו המוקדמת יותר מהמסרים שניסו הם להנחיל בנו.


כאשר אדם זוכה להורים מיטיבים מנגנון ההישרדות פועל כראוי ויכולת ההישרדות הטבעית לאדם באה לידי ביטוי לאורך כל חייו . אדם שכזה הוא אדם בר מזל משום שבבסיסו מפעם רצון לחיות ובטחון ראשוני ביכולתו לחיות.


אדם שהתפתחות מנגנון ההישרדות שלו הופרע בילדותו יחווה את חייו הבוגרים כחיים רצופי סכנות ויחווה את עצמו כחסר ישע אל מול הסכנות. 
בחזרה על מה שנכתב עולה כי הגורם שעלול להפריע להתפתחות מנגנון ההישרדות הוא האופן בו התייחסו אלינו הורינו בילדותינו המוקדמת . התנהגות זו של הורינו כלפינו אחראית וחשובה לעיצוב כוחותינו יותר מאשר עוצמת הטראומות שספגנו . אם היה שם מישהו להגן עלינו מול התופת , או לפחות , אם היה שם מישהו לחבק ולהכיל את כאבינו לאחר מכן – דיינו. אך מה אם אין שם אף אחד ? ויותר מזה – מה אם התופת מגיעה שוב ושוב מהמקור שאמור לספק הגנה? 

 

כהורה, בעוונותיי, לא פעם אני טועה ומשליך את לחציי על ילדי, מרים את קולי ללא צורך ועוד אלף נקיפות מצפון . אבל זה אותו מצפון שמחזיר אותי לילדי לבקש סליחה , להסביר , לעודד, לחבק .
אך מה אם אין מצפון ? מה מתרחש בגופו ובנפשו של ילד שחי במציאות בה הוא לומד מפעם לפעם, שוב ושוב שהוריו הם הגורם המסוכן !כיצד נראים חייו של אדם שבילדותו למד על המציאות שהיא מתקפה קבועה על גופו ועל נפשו וכי אין מי שיעזור לו להתמודד מול התופת?

 

ניצולי התעללות ממושכת בילדות. ילדים וילדות שספגו באופן קבוע השפלות , אלימות , אונס . ילדים וילדות שבמקום לקבל מהוריהם תחושת אהבה, טיפוח ומוגנות קיבלו את התחושה של אימה ופחד .
כיצד ילד שכזה יתפקד כאדם בוגר?

יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

מדיטציה בשישה צעדים / שי מזרחי

 

לקחת פסק זמן מכל הלחצים, המחשבות המטרידות, הרעש שבחוץ, הרעש שבנים... לשבת. לאפשר לעצמנו להקשיב לעצמנו. באמת. איך עושים את זה? מדיטציה! 


צעד ראשון – תרגול: הדבר הכי חשוב בתרגול מדיטציה הוא לתרגל וכמה שיותר. לפני שנכנס לשאלות כמו למה זה טוב, ומהי הטכניקה הנכונה, חשוב מאוד להבין  שתרגול הוא הדרך היחידה להפיק את המירב. על התרגול להתבצע  בכל יום כאילו החיים תלויים בזה, למעט יום (קבוע) אחד בשבוע – לפסק זמן.

 

צעד שני - הערת אזהרה: מי אני שאבוא ואגיד מהי מדיטציה או איך כדאי לבצע אותה ?

ישנו סיכוי סביר שאני טועה ומטעה ועל כך אני מתנצל מראש  כל מה שאני כותב כאן הינו מתוך ניסיוני האישי ומתוך עולם המושגים הפרטי שלי. יתכן ואחטא למסורות גדולות ועשירות ועל כן אני חוזר ומדגיש כי כל הנאמר במאמר זה הינו תוצר של התנסות אישית ונסיון לפרש עבורכם את הבלתי ניתן לפירוש.


 צעד שלישי - המנח:

  • מכוונים שעון ל 15-30 דקות קדימה ויושבים .צריך פשוט לשבת . על מזרון בגב זקוף ?לא חייבים לדעתי.
  • אפשר גם על מזרון כשהגב שעון אל קיר,,כיסא ואפשר גם באוטו ( להשתדל לא בזמן נהיגה), ברכבת, על ספסל בגן... תמיד אפשר לשבת.
  • במידה ונשענים עם הגב על קיר או על משענת של כיסא יש כמה דברים חשובים: חשוב להגביה מעט את האזור שעליו מופעל רוב משקל הגוף ( אזור עצם הזנב ותחילת שרירי הישבן ) בעזרת כרית או שמיכה מקופלת .
    חשוב שהגב התחתון ועצמות האגן יהיו צמודים למשענת ומשם תיווצר היציבה כלפי מעלה . 
    חשוב שהגוף יהיה ארוך על ידי מתיחה של הגב התחתון כלפי מטה ומתיחה של הקודקוד כלפי מעלה ללא הזדקרות של הסנטר לכיוון האף .חשוב שכפות הרגליים תהיינה ללא נעליים וחשוב שהן תגענה במלואן ברצפה . 
  • כפות הידיים נחות בצורה שלא תאמץ את פרקי כפות הידיים, האמות, הזרועות או הכתפיים. הן יכולות לנוח על הברכיים או לנוח אחת בתוך השנייה בבטן התחתונה (כך אני עושה).
  •   אם אינך מורגל בישיבה מזרחית זקופה ללא תמיכה לגב אין זה אמור לעצור אותך מחוויה ישירה ומידית של מדיטציה .
  • לא פעם אדם מפסיק למדוט בגלל קשיי המנח המקובל ואפילו בגלל נזקים שמנח המדיטציה המקובל מסבים לו. השגת המנח המקובל אינה ערובה להשגת המטרה. כל אחד והצורה שלו ולכן כל אחד והמנח שלו. 
  • לוקחים רגע או שניים כדי להסתדר בתוך המנח ומהרגע בו נוח ונכון לגוף , לא זזים יותר.  להנחיה הזו שני סעיפים:  
  1. לא זזים גם אם כואב בברך , וגם אם הגב האמצעי רועד ומתכווץ , וגם אם מגרד באוזן . פשוט מנטרלים כל פעולה.  
  2. לא יוצאים מהמנח - לא קורסים עם הגב האמצעי , לא עם המצח , לא לצדדים ואיך שמרגישים בקריסה מייד חוזרים למנח .
  • אז :מכוונים שעון, נכנסים למנח, לא זזים יותר, מחכים שהשעון יצלצל, למה ?ככה !

ראש הטופס

צעד רביעי- רק לשבת:להיכנס למנח ולשבת. לקחת עוד רגע שניים בשביל לסדר את הגוף ובשביל להיות שלם עם המנח .להתחיל תרגול בהשלמה זה חשוב מאד. ואחרי שההשלמה עם המנח מופיעה,לא זז יותר. 

הגוף הוא תת המודע ותנועת הגוף הרצונית היא המודע. בכך שאני בוחר להפסיק לזוז, אני בוחר לכפות על הפן המודע שלי שקט. שקט תגובתי. והרי דיברנו על כך, שעצם הקושי הוא בכך שההרגשות הבאות מתת המודע מפעילות את המודע ויוצרות דרכו פעולות ותגובות שחוזרות על עצמן ,ולא פעם שלא לצורך ולא פעם בניגוד מוחלט לערכים בהם אנו מחזיקים .

לא לזוז .כשאני לא זז אני חוסם את המודע שלי מלהפעיל אותי ואני נכנס אל עולם המחשבות וההרגשות .מחשבות הן מילים שאני שומע , אבל לא מהאוזניים אני שומע אותן . מחשבות הן מילים שאף אחד לא אומר , אין להן צליל ועדיין אני שומע אותן, את המילים .ואם ככה , תוך כדי היום, הן מופיעות ברסיסים, אז בזמן מדיטציה הן מציפות.

כי תוך כדי היום מספיק קצה של מחשבה בשביל לגרום לפעולה אבל בתרגול נשללת הפעולה מהמודע ולכן המחשבות לא נפסקות .הרגשה היא מילה שמצאתי לאחרונה והיא מתארת בעיני בצורה מופלאה את כל התחושות של הגוף הנושאות מילות קוד. כאב, עונג, חרדה, אהבה, שנאה, קושי, דיכאון, שמחה. אלה הן מעט ממילות הקוד שבעצם מתארות תחושות פיזיות. ברגע שהמודע שולף את מילת הקוד מייד מתבצעת פעולה .ההרגשות באות מבחוץ ומבפנים. תת המודע משדר אליי את ההרגשות האלו, מביא אותן לידיעתי.

הוא עושה את זה כי הוא מבין באיזו מילת קוד אבחר לפירוש השידורים שלו ומה הפעולה שאפעל ,והכל כדי שההרגשה הטובה תישאר או כדי שההרגשה הרעה תחלוף.ככל שתת המודע חזק יותר ושולט יותר באדם כך התרגול ילווה בפחות מלל מחשבתי וביותר " שעמום " או מיקוד בחוסר הנוחות ובמנח של הגוף. ככל שהמודע חזק יותר ומנסה לקחת שליטה על תת המודע כך ילווה התרגול ביותר מלל מחשבתי ובנסיון להקשיב למלל או להפסיק את המלל .

קצת אסטה מהנושא : תת מודע מנסה להשתלט על המודע בעקבות נסיון טראומטי שמה שהוביל אליו היה תמימות או פזיזות של המודע . תת המודע ש "הציל את המצב" ממשיך לקחת פיקוד .המודע מנסה להשתלט על תת המודע בעקבות נסיון טארומטי בו תת המודע קפא ולא ידע איך להגיב . מאז המודע מנסה לקחת שליטה וזהירות מחשבתית על כל תחומי חייו , כדי לא להיתפס שוב לא מוכן .

אז... לשבת ולא לזוז , כדי ששני היועצים האלו המנסים לכוון אותי בחיים יירגעו קצת, ידברו קצת בינם בלי ההתחמקות לפעולה. סוף סוף הרגשה תתבטא במלואה, סוף סוף אתקל בכל המלל הזה שרץ לי בראש בלי לציית לו ולפעול רק כדי שישתוק קצת .

אם אתה חושב כל הזמן , מה הטעם לנסות לעצור את זה ? אתה לא חושב שאתה מגזים ? גם לכפות על המודע שלך חוסר פעולה וגם לצפות שישב בשקט ? תן לו לחשוב . תשמע אפילו את ההתייעצויות וחילוקי הדעות שיש שם בישיבות של המודע . ההקשבה למלל המחשבתי תעלה ותרד ,אבל הוא כמעט אף פעם לא יפסק . אל תתווכח .

אם אתה מרגיש כל הזמן ,אז תרגיש , ותרגיש את התגובות שלך למה שאתה מרגיש , תרגיש כמה דרמה זה יוצר בתוכך , תרגיש איך זה לוקח את המחשבות שלך למקום מאד מסוים וקבוע - להפיג או לשמר את ההרגשה , להתאפק או להתפרק , להמשיך או להפסיק .

זה לא כל כך משנה אם זה כך או כך . מה שבטוח זה שבמדיטציה לא אמור להיות שקט . מדיטציה זה לא הרפיה , מדיטציה זה קרב . מדיטציה זה לא דמיון מודרך , זה יותר כמו מציאות פרועה .

ועובר יום ועוד יום ושבוע ועוד שבוע וברור לך שגם היום תתרגל . 
אפילו שזה הקרב הקשה ביותר ביום שלך . 
הקרב בין המודע לבין תת המודע על השליטה בחייך . 
מי ינצח ? 
המודע? תת המודע ?

ואולי, 
אולי אתה תנצח ?

כל יום 
לכוון שעון 15-30 דקות קדימה 
ולשבת 
רק לשבת

ראש הטופס


צעד חמישי – לפגוש את עצמך: זה יכול להיות מסוכן. תלוי כמה זמן עבר מאז הפגישה האחרונה 
אתה תמיד נמצא שם בשבילך מאחורי ערפל הדאגות מתחת לסערת השגרה. 
אתה העוגן 
מדיטציה 
כדי להיזכר שיש עוגן

ראש הטופס


צעד שישי - כאן ועכשיו: האמרה שנשחקה עד כדי אבק. האמרה שאנו משתמשים בה כשאנו רוצים להגיד שאנו אמיצים , עושים שינוי , מבינים דבר מה חדש, נמצאים במצוקה. האמרה הזאת - כאן ועכשיו מוצאת ביטוי מעשי במדיטציה .

הגוף - נמצא כאן 
הנשימה - מתרחשת עכשיו

ולכן מומלץ לחזור אליהם שוב ושוב עם תשומת הלב. בין הסחות הדעת האינסופיות, בין ההתרחקות לשם ולאחר כך או לשם וללפני כן, תמיד אפשר לחזור לתחושות הגוף ולהתבוננות בנשימה. החזקת הגוף והנשימה בתשומת הלב מחזירה אותי לכאן ולעכשיו .וכך המודע מתבונן בתת המודע . וכשיש הסחות ומחשבות ואין תשומת לב לגוף ולנשימה אז תת המודע מתבונן במודע . כך שמדיטציה היא הקשבה דו כיוונית שמתחלפת לפרקים .

ההסחה היחידה היא לא לתרגל .

ולא לתרגל זה כמו לא לצחצח שיניים, אז צחצחו

 

בהצלחה

ראש הטופס