שלום, שמי שי מזרחי ואני מטפל באנשים. הכותרות של מקצועי הן: טיפולי מגע, טיפולי דיקור טיפולי תזונה ועוד כל מיני כותרות מתחום הרפואה המשלימה.
לאורך השנים נושא הטראומה מעסיק אותי מאד, משום שאני מאמין שטראומה, ללא כל קשר למרחק הזמן, לופתת את בשרו, דמו ונפשו של האדם ועד שלא ישתחרר האדם מאחיזת הטראומה בחייו, לא ימצא מנוח, לא ימצא פשר לתחושותיו.
טראומה מוגדרת כאירוע חריג ומנוגד למציאות המוכרת , בו האדם חש מותקף על ידי כוחות שמסכנים את חייו ואת הווייתו. האירוע הטראומטי עלול להיות אירוע מסכן חיים כמו שבאותה מידה הוא יכול להיות אירוע שמסכן מבנים רגשיים ופסיכולוגיים. אירוע טראומתי יכול להיות תאונת דרכים או פיגוע תופת באותה מידה שהוא יכול להיות פטירתו של אדם יקר או אובדן של מקום העבודה.
מערכת התגובות מנתחת אירוע כטראומתי משתי סיבות: א. האירוע באמת ובתמים מסכן את חייו של האדם. ב. האירוע מנפץ מוסכמות פנימיות ומאיים על קיום הסדר ה:תחושתי, רגשי ומנטלי.
באופן טבעי, מול מצב טראומתי בעת התרחשותו יש בידינו מערכת של תגובות הישרדותיות .נולדנו עם הציוד המתאים כדי לעמוד במצבים שכאלו. נולדנו עם יכולת תגובה טבעית, יכולת תגובה שאינה מותנית בחדות התפיסה שלנו, יכולת תגובה שמאפשרת לתינוק בן שעה לצמצם את אישוניו מול אור מתגבר.
על פי הערכת מצב מיידית הבודקת את מידת כוחי אל מול מידת הכוח התוקף אבחר כיצד להינצל מהמצב המסוכן. אם אני חש כי יש בכוחי לעשות זאת- אהדוף את התוקף ואלחם בו. אם אני חש כי אין בכוחי לנצח את התוקף אבחר להתרחק ולברוח ממנו. ישנו מצב שלישי בו הערכת הכוחות אינה רלוונטית יותר משום שגרוני כבר מונח בין שיניו של התוקף . במצב שכזה כל מה שנותר למערכת התגובות להציע לי הוא ניתוק תחושתי ומנטלי מוחלט.
לאחר שוך הסערה, אם שרד, חוזר האדם לשגרת חייו הבטוחה יחסית כשבתוכו מתרחש תהליך עיבוד של המצב הטראומטי וזאת כדי להפיק ממנו לקחים ולשחרר את הגוף בחזרה למצב רפוי ושקט. תהליך זה יכול להתבטא לדוגמא בכאבי הגוף לאחר תאונת דרכים המופיעים למרות שהגוף לא ספג חבטה, תמונות שעולות מהאירוע הטראומטי, מחשבות על האירוע, שיתוף אחרים ולבסוף הפחתת תשומת הלב מהאירוע וחזרה לשגרה.
אירוע טראומתי מן הצד האחד יכול להימשך מספר רגעים בודדים ומן הצד השני יכול להיות אירוע ממושך ובלתי פוסק .לדוגמא: ההבדל בין שברירי השנייה בהן מתרחשת תאונת דרכים לבין חווית שבי ממושכת.
חיינו מעוצבים בידי מצבים טראומטיים לא פחות מאשר הם מעוצבים בידי בחירה חופשית וטעם אישי.
המציאות ונסיבותיה גדולות מאיתנו ומהציפיות שלנו , ולא פעם אנו נאלצים לעמוד מול מצב חירום ולהגיב אליו בצורה מיטבית . מול כוח המוות קיים כוח החיים , מול מצבי סכנה קיימים כוחות ההישרדות.
התמודדות מול טראומות משנה את חיינו ומותירה בנו רשמים המשפיעים עלינו עד לטווח הארוך ביותר .
החל מילדותינו המוקדמת ביותר אנו חשופים למצבי סכנה ובתור גורי אדם אנו סומכים באופן טבעי על הורינו דרכם אנו לומדים לפתח את המנגנונים הטבועים בנו, דרכם אנו לומדים את ההבדל בין סכנה לבין בטחון, דרכם אנו לומדים על השילוש: רצון – מעשה- תוצאה. דרכם אנו לומדים על תלות הגומלין המתרחשת ביני לבין האחר, דרכם אנו לומדים כיצד לתת אמון באחר.
אנו באים לעולם עם מנגנוני הישרדות מובנים , אך הדמויות המטפלות בנו , על פי צורת התנהגותן אלינו , מעצבות את המנגנונים האלו בתוכנו. עיצוב זה של מנגנונים טובע בנו צורת התנהגות בה נשתמש שוב ושוב מול מצבים טראומטיים. מאמר זה מנסה להסביר בעצם את פעילות מנגנון ההישרדות, ואם אנו דנים בהשפעתו של ההורה המטפל על מנגנון ההישרדות, בוודאי נסכים?
תפקידו של הורה מתחיל בכך שלא ייתפס אצל ילדו כגורם מאיים וממשיך בכך שיספק לילדו את התחושה שהוא מוגן באמצעותו בפני גורמי סיכון.
בהמשך חייו של הילד תפקידו של ההורה הוא ללמד אותו להבדיל בין מצבי בטחון לבין מצבי סכנה תוך שהוא ממשיך לספק לו את התחושה שהוא לעולם לא יהווה סיבה לתחושת סכנה בעבורו . לצורך פיתוח מנגנון הישרדותי המגיב נכון למצבים טראומטיים חשובה הדרך שבה התייחסו אלינו הורינו בילדותינו המוקדמת יותר מהמסרים שניסו הם להנחיל בנו.
כאשר אדם זוכה להורים מיטיבים מנגנון ההישרדות פועל כראוי ויכולת ההישרדות הטבעית לאדם באה לידי ביטוי לאורך כל חייו . אדם שכזה הוא אדם בר מזל משום שבבסיסו מפעם רצון לחיות ובטחון ראשוני ביכולתו לחיות.
אדם שהתפתחות מנגנון ההישרדות שלו הופרע בילדותו יחווה את חייו הבוגרים כחיים רצופי סכנות ויחווה את עצמו כחסר ישע אל מול הסכנות. בחזרה על מה שנכתב עולה כי הגורם שעלול להפריע להתפתחות מנגנון ההישרדות הוא האופן בו התייחסו אלינו הורינו בילדותינו המוקדמת . התנהגות זו של הורינו כלפינו אחראית וחשובה לעיצוב כוחותינו יותר מאשר עוצמת הטראומות שספגנו . אם היה שם מישהו להגן עלינו מול התופת , או לפחות , אם היה שם מישהו לחבק ולהכיל את כאבינו לאחר מכן – דיינו. אך מה אם אין שם אף אחד ? ויותר מזה – מה אם התופת מגיעה שוב ושוב מהמקור שאמור לספק הגנה?
כהורה, בעוונותיי, לא פעם אני טועה ומשליך את לחציי על ילדי, מרים את קולי ללא צורך ועוד אלף נקיפות מצפון . אבל זה אותו מצפון שמחזיר אותי לילדי לבקש סליחה , להסביר , לעודד, לחבק . אך מה אם אין מצפון ? מה מתרחש בגופו ובנפשו של ילד שחי במציאות בה הוא לומד מפעם לפעם, שוב ושוב שהוריו הם הגורם המסוכן !כיצד נראים חייו של אדם שבילדותו למד על המציאות שהיא מתקפה קבועה על גופו ועל נפשו וכי אין מי שיעזור לו להתמודד מול התופת?
ניצולי התעללות ממושכת בילדות. ילדים וילדות שספגו באופן קבוע השפלות , אלימות , אונס . ילדים וילדות שבמקום לקבל מהוריהם תחושת אהבה, טיפוח ומוגנות קיבלו את התחושה של אימה ופחד . כיצד ילד שכזה יתפקד כאדם בוגר? |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה